בשנת 1974 חיפשו חברי שלישיית "הגשש החיוור" חומרים עבור המופע הבא שלהם, ויוסי בנאי כתב עבורם שיר שנקרא "בין הזמנים". השיר תיאר רגעים קטנים בחיים שבהם "אנחנו מנסים לשיר" ואחרי הטקסט של השיר כתב יוסי בנאי "לה-לה-לה" כהנחייה למלחין לחבר גם איזה מין ניגון שיתלווה וישמש כפזמון השיר. אל פתחם של הגששים הגיעו שלושה מלחינים, יגאל בשן, יאיר רוזנבלום ויצחק גרציאני כשלכל אחד מהם לחן שמתאין למילים אלו.
המנגינות של רוזנבלום ובשן נדחו, המנגינה של גרציאני נבחרה והגששים צירפו את השיר והמנגינה שנבחרה למופע הבא שלהם, אך השיר לא בלט בצורה מיוחדת ולא התפרסם. יגאל בשן היה מאוכזב שהגששים דחו אותו ויוסי בנאי שם לב לכך. יוסי פנה ליגאל ואמר לו: "ילד! יש לי ציפור קטנה בלב והיא עושה לי מנגינות… עכשיו תלך הביתה ותמשיך". את המשך סיפורו של הלחן ה"דחוי" הזה אין צורך לספר.
גם הלחן הדחוי של רוזנבלום מצא בית. בהמשך אותה שנה יאיר רוזנבלום נבחר להיות המנהל המוזיקלי של התכנית החדשה של להקת חיל האוויר. רוזנבלום הלביש את המנגינה שלו למילים של ידידו יורם טהרלב שנכתבו במיוחד ללהקה. בסופו של דבר המנגינה ה"דחויה" הזו פרסה כנפיים והמריאה הרבה יותר רחוק מהמנגינה שנבחרה בסוף לשיר המקורי. השיר הפך לקלאסיקה וזוכה עד היום להשמעות רבות (ובמיוחד ביום העצמאות) ולגרסאות כיסוי.
תמיד עולה המנגינה – להקת חיל האויר
"מן השעות והשניות
והקולות באוזניות
מן הכוכב על המגדל
ומן הרוח לצידו
והחבר שעל ידו
אשר מרים לו אגודל
מן העבים הנפתחים
ומכנפי המלאכים
ומלילות ללא שינה
תמיד עולה המנגינה:
לה לה לה…
…
על התקוות הכי ורודות
האהבות האבודות
ואלה העומדות בתור
עם זוג עיניים כחולות
וציפורניים אכולות
אשר קוראות לו שיחזור
מכל האור מכל הלב
הוא שוב אליך מתקרב
את יכולה מתוך שינה
לשמוע את המנגינה
לה לה לה…"
(מילים: יורם טהרלב לחן: יאיר רוזנבלום)
בתכנית המקורית של הלהקה, שיר זה היה מבוצע סמוך ללהיט אחר שנקרא "מוכרחים להמשיך לנגן". השיר נכתב על בסיס נאום של מפקד חיל האוויר בני פלד בעקבות מלחמת יום כיפור. למרות שהשיר עצוב ומרגש מאין כמוהו ו"תמיד עולה המנגינה" הוא חגיגי במיוחד, המסר של שניהם דומה והם בעצם כמו משלימים זה את זה.
חיל האוויר וחייליו נשלחו למשימה חשובה להגן על מדינת ישראל מפני אויביה. פעילותו של חיל האוויר היא מנגינה שתמיד עולה ומנגנת – לפעמים בשמחה, לפעמים בדאגה ובעצב. וגם אם המשימה קשה ויש אבדות, מוכרחים להמשיך לנגן. תמיד!
המדרש מביא דיון מרתק של חכמים ששאלו את עצמם מהו הכלל הגדול? מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה? רבי עקיבא כידוע אמר ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", אך אחריו הגיעו הצעות נוספות כמו "זה ספר תולדות האדם" ו"שמע ישראל", אך להלכה נפסק כמו ר' שמעון בן פזי שאמר פסוק שמופיע בפרשה שלנו: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות כ"ט לט). הפסוק מתכוון כמובן לקרבן התמיד. שני כבשים שהוקרבו מידי יום בבוקר ולפנות ערב ללא יוצא מן הכלל. לכאורה מפתיע לגלות שדווקא הקרבן הכי פשוט וזול חשוב יותר מכל מצוה אחרת בתורה אבל ההסבר לכך קשור לשמו – קרבן תמיד.
התמדה, יציבות ורצף הם ערכי ברזל בעולם היהודי. קל לנו נורא להתמסר למשהו כאשר הוא מיוחד ומרגש. כולנו מתפללים בדבקות יתירה את התפילות המיוחדות של החגים וגם את המצוות הנדירות אנחנו מקיימים בהתלהבות, אבל התורה מצריכה מלבד זאת גם התמדה יומיומית. המאמץ הקבוע, גם אם אינו המאמץ הכי מתיש, זוכה לכבוד הכי גדול.
ייתכן שבתולדותיו של צה"ל ייזכרו לנצח גנרלים גדולים שעשו מבצעים נועזים, אבל ההגנה על המדינה היא לא רק במלחמות אלא בכל רגע. את הכבוד הכי גדול צריך לקבל החייל בעמדת הש.ג של שיזפון או צאלים שעומד שם ומתחלף כבר עשרות שנים. המאזין והתצפיתנית שבכל רגע ורגע נמצאים ועוקבים אחרי אויבנו. הדברים הקטנים שקורים תמיד, דווקא הם מה שמאפשר למנגינה לעלות תמיד.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.comבית המקדש
