"בימים הקרובים נציג לציבור שורה של צעדים שייעודם להקל על יוקר המחיה בארץ", אמר בתחילת השבוע ראש הממשלה נפתלי בנט. "אני מקווה שבקרוב כבר תהיה בשורה, בעיקר במחירי המזון. אלה דברים שיהיה להם אפקט מיידי". בהמשך השבוע הציגה הממשלה את התוכנית, שכוללת צמצום ההתייקרות בתעריף החשמל, הפחתה קטנה במס הכנסה באמצעות נקודות זיכוי להורים עובדים, והורדת מכסים על שורה של מוצרי מזון וצריכה מיובאים.
בדיונים שקדמו להכרזה דובר על כך שהתוכנית תכלול גם הקדמה של רפורמת היבוא, אבל זו נשארה תקועה אצל משרד הבריאות שמסרב להכניס אליה שורה של מוצרי טואלטיקה, ודווקא אלה שבהם פערי המחירים הם הגבוהים ביותר כמו דאודורנטים ומשחת שיניים. גם הפחתת המכסים על יבוא פירות וירקות נותרה בחוץ. התוכנית כוללת תוספת נקודות זיכוי למשפחות עם ילדים בגילי 6־12 לשנה אחת, והגדלת סבסוד הצהרונים לשני עשירונים. מדובר בתוכנית אחראית יחסית, ללא בזבוזים רחבים מדי ורעיונות פופוליסטיים.
הפחתת המיסים מינורית מאוד, ובכל מקרה, גם אם היא תשאיר קצת יותר כסף בידיים של האזרח, אין בה "הקלה על יוקר המחיה" כפי שהבטיח ראש הממשלה. הקלה כזאת מגיעה, כפי שבנט עצמו חוזר ואומר, רק בדרך אחת: תחרות, תחרות, תחרות. זה דורש עבודה יסודית, סיזיפית וארוכה, וגם אומץ להתמודד עם קבוצות הלחץ. הצעד המשמעותי ביותר בכיוון הזה הוא הפחתת המכסים הרוחבית, שעליה עובדים במשרד האוצר בחודשים האחרונים.
סביב התוכנית התקיימו דיונים וויכוחים עד רגע הכרזתה, וזו התנהלות שיש לתהות עליה: קודם הכריזו שתהיה תוכנית וקבעו מסיבת עיתונאים, ורק אז טרחו לחשוב מה ייכלל בה. כשהנראות חשובה יותר מהתוכן, מזניחים לעיתים את העבודה הרצינית שבאמת תצליח להוריד את יוקר המחיה.
אחד הסעיפים בתוכנית כן כולל מאחוריו עבודה ראויה לשמה: הורדת מחירי העוף והבשר, שמחיריהם בישראל גבוהים באופן משמעותי, כפי שפירטנו כאן לאחרונה. סגן השר במשרד ראש הממשלה אביר קארה ערך מיפוי של החסמים העומדים בפני תחרות בענף הזה, והוא מתכוון לטפל בהם, כל אחד בדרכו. מתברר שארבע רשויות רגולטוריות מפקחות על יבוא בשר ועוף לישראל. כל אחת מהן מציבה דרישות מפליגות משלה, וכל דרישה כזו מוסיפה עוד למחיר הסופי לצרכן.
כך, משרד החקלאות דורש אישור בעבור המדינה שממנה מייבאים, ואישור מיוחד למפעל. לאלה נוסף מכס בגובה 6.75 שקלים לקילוגרם, ואף יותר כשמדובר בהיקף של מעל 1,500 טון. תאגיד הפיקוח הווטרינרי דורש תשלום אגרות, וכן אישור וטרינר בנמל. משרד הבריאות דורש רישיון יצרן, רישיון עסק, אישור פריטי יבוא ואישור וטרינרי. הרבנות הראשית דורשת להעניק אישור למפעל, אישור בנמל, וכן מחייבת שימוש בצוותי שחיטה שלה. את הצוותים הללו היבואן נדרש להטיס ולשכן במשך מספר חודשים, גם אם מדובר במשחטה שיש לה אישור כשרות במדינת המקור.
הסרת חסמים כאלה איננה מתרחשת ביום אחד, גם לא בשבוע. ממשלת בנט ממהרת להפריח הצהרות דרמטיות, אבל מתקשה בשלב היישום. כך קרה עם רפורמת החקלאות, שטרם יצאה לדרך למרות הבטחות חוזרות ונשנות, עם רפורמת היבוא שספגה קיצוצים ודיאטה לאחר הצהרות מרחיקות לכת, ועם רשות הרגולציה, שסמכויותיה קוצצו והאקטיביזם המשפטי שלה הורחב. המבחן לכל ממשלה אינו בהבטחות אלא במעשה. חובת ההוכחה עדיין מוטלת על הממשלה הנוכחית, וקצת ענווה לא תזיק.
סערה בכוס תה
הממשלה התיימרה אולי לקחת קרדיט על ביטול ההתייקרויות, אבל מה שבאמת הצליח לשכנע את חברות המזון לבטל את העלאות המחירים הוא חרם צרכנים שהוביל גיא לרר, שגרם לעשרות אלפי ישראלים להשאיר את פסטה אסם על המדף ולנסות מותג אחר. השבוע הוא הגדיל לעשות והוציא את "מארז המחאה" ובו 12 מוצרי יסוד בסיסיים ב־45 שקלים בלבד. זאת בהשוואה ל־109 שקלים, עלותו של "מארז המונופולים", אותם מוצרים במותגים המוכרים. לרר הצליח לערער את הנאמנות הצרכנית לאסם, נאמנות שהניבה לה הכנסות גבוהות, ולשכנע ישראלים רבים לנסות מותג אחר.
קחו לדוגמה את כוסות התה, שאנו מרבים לשתות בימי חורף סגריריים אלה: בישראל ויסוצקי היא כמעט שם נרדף לתה. החברה נהנית מנתח שוק אדיר של כמעט 80%, ומחירו של מארז שקיקים בארץ גבוה בעשרות ומאות אחוזים לעומת מקומות אחרים בעולם, ללא הצדקה אמיתית. הסיבה לכך, מכל הדברים בעולם, היא סיכת מתכת.
ויסוצקי נוהגת לסגור את שקיק התה באמצעות הלחמה בחום, ולא באמצעות סיכת מתכת כמו רוב החברות הבינלאומיות. מתישהו בשנות השישים הצליחה ויסוצקי לשכנע את מכון התקנים הישראלי שסגירה באמצעות סיכת מתכת היא מסוכנת. לשם כך היא הסתמכה על דוגמה מתחום אחר לחלוטין, של מזון יבש שנמכר בשקיות ארוזות בסיכת מתכת. כשפתחו את השקית, הסיכה הייתה נופלת לפעמים אל תוך המזון, מה שהיה עלול להוות סכנה. אבל שקיות תה ממילא לא פותחים, אלא משתמשים בהן במצב סגור. הדבר לא הפריע למכון התקנים הישראלי להגדיר זאת כתקן מחייב ולאסור על שימוש בכל סוגי התה האחרים, כולל המותגים המובילים בעולם. האיסור המוזר הזה הפך את ויסוצקי למונופול אימתני בשוק התה, מונופול שנשמר במשך עשורים.
רק בשנת 2005 בוטל התקן, והשוק נפתח לתחרות אמיתית. מאז מיובאים לישראל מותגי תה רבים, שמצטופפים על המדף לצד מותגים מקומיים שונים, כולל מותגים פרטיים של רשתות השיווק, במחירים זולים בהרבה. אלא ש־80% מהצרכנים הישראלים התרגלו לקנות ויסוצקי, והם משמרים את מעמדה – ואת מחיריה הגבוהים.
שני לקחים אפשר להפיק מהמקרה הזה: ראשית, התערבות ממשלתית יוצרת מונופולים יותר משהיא מפרקת אותם, והנזק של ההתערבות הזאת עשוי להימשך הרבה אחרי שמתקנים את הטעות. מי שבונה על הממשלה שתציל אותנו מכוחם של המונופולים, כדאי שיבחן היטב את סיפורה של ויסוצקי. ולקח חשוב לא פחות: אין תחליף אמיתי לצרכנות נבונה, שכן הצרכנים מחוללים את התחרות בשוק לא פחות מהיצרנים. מי שיתבונן אל המדפים התחתונים וינסה את חבילת התה המוכרת פחות, כפי שעשה מי שרכש את "חבילת המחאה" של גיא לרר, יתרום להורדת יוקר המחיה הפרטי שלו הרבה יותר מכפי שממשלת ישראל יכולה לעשות.
הפחתת המיסים מינורית מאוד, וגם אם היא תשאיר קצת יותר כסף בידי האזרח, הקלה על יוקר המחיה מגיעה רק בדרך אחת: תחרות
בקצב הצב
זמן רב מדי חלף עד שחלק מחברי הממשלה ניאותו להתייחס לחשיפות בנוגע לשימוש המשטרתי ברוגלות חודרניות דוגמת פגסוס, שהיקפו המלא עוד לא ברור. עד הימים האחרונים שררה בממשלה אווירה כללית של התעלמות במקרה הטוב, וגיבוי מלא למשטרה במקרה הרע. רק הטענות על שימוש סיטונאי ברוגלה כלפי אישים שחלקם לא נחשדו בדבר, וללא אישור שופט – הוציאו משלוותם גם את חברי הממשלה ה"ממלכתיים".
התפיסה ה"ממלכתית" של הממשלה הנוכחית גורסת כי על רשויות אכיפת החוק יש להגן באופן כמעט אוטומטי, האנשים הפועלים בהן הם "שומרי סף", ובמי שמבקר אותן צריך לנזוף. אבל החשיפות האחרונות, כמו גם ההודאה של המשטרה – אחרי שבועות של הכחשה גורפת – כי אכן נעשה שימוש כלפי אזרחים בתוכנות המשמשות לריגול אחר אויב, הצליחו לעורר את האינסטינקט הרדום של חשש מכוח שלטוני לא מבוקר.
אכן, ה"ממלכתיות" בגרסתה המתוארת מוצגת כמין שם קוד להתנהלות ראויה ומתונה, אבל לתפיסה הזו אין דבר עם המציאות הממשית. ההיסטוריה לימדה אותנו שאזרחים צריכים תמיד לחשוש מכוח שלטוני, והדמוקרטיה נולדה לאחר אלפי שנים של התנסות במשטרים טוטליטריים. במרכז השיטה הדמוקרטית ניצב שלטון שנבחר על ידי האזרחים, שיכולים להחליף אותו מעת לעת. כדי לוודא שאף גורם שלטוני לא צובר כוח רב מדי, נהוגים בה איזונים ובלמים והפרדת רשויות. ביקורת כלפי גופי השלטון ופחד בריא מפני התעצמות מופרזת שלהם הם יתרון בדמוקרטיה, לא בעיה.
הבקרות, האיזונים והחששות צריכים להיות אינטנסיביים במיוחד כלפי מי שאנו מתירים להם בחוק להפעיל כוח, כפייה ואלימות פיזית: גופי אכיפת החוק. כאשר אלה מצטרפים לטכנולוגיה אימתנית דוגמת פגסוס, שעל פי הנטען נעשה בה שימוש ללא בקרה, יש בהחלט סיבות לחשוש.
פרשת פגסוס היא ביטוי קיצוני ומטריד במיוחד לקושי של ממשלות להתמודד עם הטכנולוגיה המתקדמת במהירות, כאשר הרגולציה האמורה לפקח עליה נשרכת באיטיות הרחק מאחור. גם אם, כפי שנטען השבוע על ידי המשטרה ומשרד ראש הממשלה, השימוש בה נעשה במסגרת החוק, הדבר אמור להדליק אצלנו נורות אדומות בוהקות. במציאות שבה אין תשתית חוקית ורגולטורית מול טכנולוגיות מתקדמות, כשאומרים לנו שהכול נעשה בפיקוח ועל פי דין – צריך לברר מה זה בדיוק אומר.
יותר משהטכנולוגיה מהירה, מערכות המשפט והבירוקרטיה שלנו איטיות להחריד. פגסוס קיימת כבר עשור, ובמשטרת ישראל נעשה בה שימוש מאז 2014, אבל התשתית החוקית לשימוש בתוכנות רוגלה מהסוג הזה טרם נכתבה. בתחום טכנולוגי אחר לגמרי, סוללות ליתיום של אופניים חשמליים התבררו כמתלקחות בקלות. סוללות מעין אלה גרמו בשנים האחרונות לשורה של שריפות שגבו חיי אדם, אבל רק לפני כחצי שנה אימצה ישראל תקן מחייב לסוללות, שיצמצם את התופעה הזאת. זה לא עניין של חוסר ידע: האופניים עם הסוללות נמצאים פה כבר מ־2013, ובעולם הרחב גובשו תקנים עבורם. זוהי סתם איטיות בירוקרטית לא מוצדקת.
הרשתות החברתיות, טכנולוגיה עם השפעה אדירה על חיינו, נמצאות בסביבה כבר שני עשורים. מאשימים אותן בכל חולאי העולם – מהתאבדויות בקרב בני נוער ועד מהפכות פוליטיות בחסות פייק ניוז. באיחור של עשור החלה מדינת ישראל לבחון אפשרות של רגולציה מסוימת עליהן. אלא שרשתות חברתיות פועלות בשוק חופשי, שבו אזרחים בוחרים באופן וולונטרי לחלוטין להצטרף אליהן. אם עליהן שוקלת ממשלת ישראל לפקח, כיצד קורה שמשטרת ישראל, בחסות רשויות האכיפה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, חודרת בכפייה בוטה לחייהם של אזרחים שאין להם ידיעה על כך?
"אין בישראל חוק מעקבים דיגיטליים", הבהירה לנו השבוע ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר, מומחית למשפט וטכנולוגיה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "חוק האזנות סתר מאפשר להאזין לשיחות, אבל רק מיום קבלת הצו והלאה, לא להסתכל על דברים קיימים. 'פקודת סדר הדין הפלילי: מעצר וחיפוש' נותנת רשות להסתכל על מה שקיים, אבל היא מתייחסת למצב שלוקחים מחשב ומסתכלים בתוכו, לא לתוכנה שנכנסת לטלפון. צו חיפוש מוגדר מראש לדברים ספציפיים, הוא לא יודע להתמודד עם חדירה מרחוק ובאופן סמוי. החקיקה הנוכחית לא מתאימה לטכנולוגיות האלה ולא יודעת להתמודד איתן.
"מה שקורה הוא שקודם קונים את הכלים הטכנולוגיים, כי רוצים להיות 'סייבר', ואז בונים את התשתית החוקית סביבם. פונים ליועץ המשפטי לממשלה, והם נדרשים לגשר על הפער הזה בין החקיקה לטכנולוגיה. הם כותבים נהלים, אבל הנהלים האלה לא חשופים לציבור והם פשוט עוקפים את הכנסת. מייצרים פרשנות יש מאין, במקום לקבוע שאם אין חקיקה אז לא משתמשים בטכנולוגיות האלה. זה מה שקרה עם מערכת 'עין הנץ' (לניטור כלי רכב; ר"מ). זה הגיע לבג"ץ והוא קבע שחייבת להיות חקיקה".
אפשר להאשים את הטכנולוגיה, אבל יותר משזוהי סוגיה טכנולוגית זוהי סוגיה פוליטית, רגולטורית ואתית. סביר להניח שאף אחד מהחוקרים המעורבים בפרשה לא היה שוקל לפרוץ פיזית ללא צו שופט אל ביתה של קרן טרנר־אייל או אל רכבו של שי באב"ד. אבל הטכנולוגיה יוצרת אווירה סטרילית מרוחקת, ואולי מאפשרת התנהגות שבנסיבות אחרות לא הייתה עולה על הדעת. בהקשרים אחרים מדברים על בריוני מקלדת ועל הקלות של פגיעה באחרים מאחורי המסך, ומאיימים ברגולציה. אבל מול רוגלה משטרתית אין לאף אחד בחירה, והיא גם אינה מאפשרת התמודדות או היערכות. אם המשטרה לוקחת לדוברו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו את הטלפון הסלולרי, הוא יכול להניח בוודאות גבוהה שחיטטו בו, ולהיערך לכך. אבל אם המשטרה שתלה בו תוכנה מרחוק ובאופן סמוי, אין לו דרך להתמודד עם מה שאינו יודע.
מבחינה פוליטית, המשטרה מגיבה ללחץ המופעל עליה להביא תוצאות. בסופו של יום, המשטרה מעוניינת לפענח פשעים ולמגר פשיעה קשה. כשארגוני הפשע משתמשים בכלי סייבר משוכללים, המשטרה לא יכולה לפגר מאחור, טוענים שם ובצדק. אבל הבעיה בהתנהלות עם פגסוס לא הייתה השימוש בטכנולוגיה אלא האתיקה, והיעדרם של נהלים ברורים, בקרה ופיקוח ראויים. הלחץ המופעל על המשטרה לספק תוצאות מביא אותה לעשות שימוש בדרכים קיצוניות. אגב, זה לא חייב להיות פגסוס; אמצעים פרימיטיביים בהרבה כמו פשפשים בתאי המעצר, או מקורבת המובאת אל חדרי החקירה תוך נקיטת איומים, הם דרכים קיצוניות ולא לגיטימיות באותה מידה. ברמה המערכתית, כשמביאים מפכ"ל מהשב"כ ואומרים לו להביא תוצאות של שב"כ, אין להתפלא שהוא גם משתמש בכלים של שב"כ. כשישראל מתפארת כל היום בהיותה אומת סטארטאפ, ביכולותיה הטכנולוגיות ובסייבר, אולי המשטרה רק רצתה להצטרף לחגיגה.
כאשר הכנסת ומחלקות הייעוץ והחקיקה פועלות באופן כל כך איטי, יש מי שיודע להיכנס אל הוואקום ולנצל את המצב. לכנסת נוח לא לעשות את העבודה הקשה והסיזיפית של החקיקה, הבירוקרטיה עובדת בקצב צב, ובמשרד היועץ המשפטי לממשלה מקבלים אפשרות לנסח מדיניות בלי מגבלות. הרבה מאוד כוח בידיים, אבל הכול במחשכים.
