בין מגוון הפריבילגיות שילדיי זכו להן מאז שהתייתמו מאביהם נמצאת העובדה שבמקום אבא אחד חי יש להם המון דמויות המחליפות אותו באופן כזה או אחר.
חלק מהאנשים הללו, תחליפי האב הרבים והשונים, הם חברים משכבר הימים. אחרים הם בני משפחה קרובים. ויש גם מי שהגיעו אלינו אחרי שרזיאל נרצח.
זה מתבטא בליווי לבית הכנסת, בשיעורים ובלימוד תורה, בהקניית משמעת ובכל מיני משימות שכוללות כלי עבודה שאני לא מתמצאת ומתעניינת בהן, והבנים שלי דווקא כן.
הקשרים הללו קיימים אצל כל ילדיי, אבל אני חושבת שבשביל הבנים שלי הם חשובים יותר. גם מפני שהם קטנים וזכו לפחות ימי אבא, וגם מפני שהם בנים והחוסר אצלם נמצא על פני השטח הרבה יותר מאשר אצל הבנות.
לרגעי האב האלו יש המון יתרונות, בעיקר בשבילי. הידיעה שהמעטפת הזו ניתנת להם מעניקה לי המון שקט נפשי. גם לילדים, המעטפת הזו טובה כמובן. הם רואים בחברים המבוגרים האלה כתובת זמינה ליחס גברי כלשהו, ונשענים עליהם היכן שהם עלולים להרגיש חריגים חברתית וקונים מהם לא מעט ידע ואהבה שאי אפשר להשיג בלעדיהם.
אני מניחה שגם לדמויות האב הללו יש רווח מכך. תמיד נעים לדעת שיש ילד בעולם שנושא אליך עיניים, אפילו אם זה רק לרגע, וגם נראה לי שזה משאיר להם חלקיק קטן של רזיאל בלב.
עם זאת, יש לא מעט חסרונות ואתגרים, ומבחינתי גם המון לילות ללא שינה.
לפני כמה חודשים התקיימה אצלנו ביישוב סדנת מוגנות להורים וילדים, שנועדה לפתח שיח בריא ומוכוון בנושאים שקשה אבל חובה לדבר עליהם עם הילדים.
הסדנה הייתה מרתקת, ופתחה לבן שלי ולי אפשרויות לשיחות והתייעצויות ועשתה המון טוב ליחסים בינינו. כשהגענו הביתה, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשתף את שאר ילדיי במה שלמדנו בסדנה.
לאחר כמה שיחות בבית, ביקשתי מהם לחשוב טוב־טוב אם יש מישהו בסביבה הקרובה שלנו שהם מרגישים לא נעים איתו. אמרתי שאם יש מישהו כזה, אשמח שהם ישתפו אותי.
ברוך השם, שמחתי לגלות שאין. אבל לא הרפיתי. שאלתי אותם שוב אם מישהו שהם מכירים ומעריכים אולי עשה להם פעם משהו לא נעים, או משהו שחודר להם לפרטיות.
ואז עובדיה סיפר על חבר מאוד מאוד טוב שלנו, שהיה גם חבר קרוב מאוד של רזיאל, שהוא כמעט כמו אבא בשביל עובדיה ולפעמים גם בשביל שאר ילדיי.
“את יודעת אמא", אמר לי עובדיה. "הרבה פעמים כשהוא רואה אותי הוא צובט לי בלחיים חזק ולפעמים אני כמעט בוכה".
לפני כמה חודשים התקיימה אצלנו ביישוב סדנת מוגנות להורים וילדים. היא פתחה לבן שלי ולי אפשרויות לשיחות והתייעצויות בנושאים שקשה אבל חובה לדבר עליהם
הסטירות של עובדיה
“אולי תאמר לו משהו“, הצעתי לעובדיה. אני מכירה את הבן שלי. מכירה גם את היחסים שלו עם החבר הזה. ידעתי שהצעה כזו יכולה להתקבל ויכולה להועיל. “תגידי לו את, אולי אחר כך גם אני אגיד לו“, ככה הוא ביקש.
מיד באותו היום פניתי אליו, סיפרתי לו על השיחה, על תחושותיו של עובדיה ועל בקשתו שאספר לו.
“וואו, תודה שאמרת לי, אזהר מעכשיו“, הוא אמר. בהמשך הוא פנה לעובדיה ואף שאל אותו אם הוא מעוניין במחווה אחרת שתהיה נעימה לו יותר או שהוא מעדיף בכלל לא.
“תעשה לי ככה סטירות נעימות בלחיים“, עובדיה ביקש (כיאה לשמו. כידוע, סטירות קלות תמיד אפיינו את הרב עובדיה). ומאז, כל מפגש ביניהם מתחיל בכמה סטירות קטנות אלא אם עובדיה לא מעוניין.
הסיפור הזה מאוד מרגש ומשמח אותי כאמא. קודם כול בגלל הידיעה שהבן שלי נמצא בידיים טובות. לדעת שהחבר באמת רוצה בטובתו וחפץ להביע את אהבתו, ולכן היה קשוב לצרכיו של הבן שלי וקיבל באהבה והבנה את השינוי.
אבל חשובה יותר ומרגיעה יותר היא הידיעה שיש לבן שלי, צעיר ככל שיהיה, חושים בריאים שאפשרו לו לזהות מה נעים ומה לא נעים לו, ולספר לי על כך. הוא גם ידע להפריד את המעשה הלא נעים ממכלול הכוונות הטובות, ולהסכים לבנות מחדש אמון עם החבר בהבנה שהוא באמת רוצה רק בטובתו.
הנושא החשוב הזה, “מוגנות“, צף בשנים האחרונות ביתר שאת והביא איתו המון מודעות, השתלמויות ושיחות בנושא. הנטייה הטבעית הראשונה שלנו היא מיד לשייך את המוגנות לפגיעות מיניות.
אבל בסופו של דבר היא כוללת בתוכה הרבה יותר מזה, ומכילה בתוכה לא מעט מורכבויות ודקויות על יחסים ותקשורת בין מבוגרים לילדים.
למדתי מהסיפור הזה לא מעט. מודה להשם שפתח לבני את פיו ובכך גם פתח לי את העיניים ונתן לי את הבהירות להגיב נכון, לתת את המקום המכבד והמבין לתחושותיו של בני ולהצליח לעקוף את המוקש הזה, ובכך, לאפשר לבני ואולי לכל משפחתי את הזכות לחיים של תמימות ופשטות בתוך אוקיינוס הכרישים המפחיד שהתרגלנו להזהיר מפניו ללא סוף.
