ראש הממשלה הראשון שמחזיק בצמוד אליו טלפון חכם נשמע נסער פחות מחבריו לממשלה, שהגיבו לחשיפת כלכליסט על מעקבי המשטרה אחר שורת בכירים בקריאות לוועדת בדיקה או חקירה. בנט היה מאופק, וביקש להמתין להתבהרות התמונה. את חומרת העניין הוא מבין היטב. בשיחות סגורות הוא חד יותר: אם מה שמתואר קרה, צריך לפרק את המשטרה. השאלה אם זה באמת קרה. אבל על ה"אם" הזה יש כמה סימני שאלה, והם התרבו מאז פורסמה רשימת הנעקבים לכאורה ביום שני בבוקר בשער כלכליסט.
התהום הפעורה בין גרסת המשטרה ובין הנטען בתחקיר רחבה מדי. שקרי המשטרה בתחילת הדרך ואמינותה המפוקפקת מציבים אותה בעמדת נחיתות, אבל צריך לזכור שלא הוצגה כל ראיה ממשית – לא מסמך, לא הקלטה ולא תיעוד – בשרשרת החשיפות, אף שמהביטחון העיתונאי ניכר שהיא נשענת על מקור פלדה. בנט ביקש מהצוות בראשות המשנה ליועמ"ש לצרף אליו שני מומחים שמכירים היטב את עולם תוכנות הריגול, אחד מהשב"כ ואחד מהמוסד, ולחזור עם תוצאות בדיקה ראשונית.
הממצאים המסתמנים בינתיים רחוקים ממה שהוצג בתחקיר. הם מצאו ניסיון להפעיל את התוכנה בטלפונים של שלושה מ־26 השמות שפורסמו, ורק אחד מהניסיונות הצליח. ובכל זאת בנט טרם הודיע על כך לציבור והסתפק ברמיזה ש"בקרוב נקבל תשובה". למוד ניסיון משגיאתו של השר לביטחון הפנים, שמיהר לאמץ את גרסת המשטרה שהוצגה לו בתחילת הדרך וקבע שלא היה כלום, ראש הממשלה מעדיף שהצוות יגיש דו"ח רשמי. "אם זה קרה, אני הולך אול־אין לוועדת חקירה ממלכתית הכי רחבה", הבטיח בנט.
אבל יש כאן בעיה מובנית: השאלה העובדתית חמורה מכדי שתיבדק בהרכב מצומצם וזריז. מומחי השב"כ והמוסד אולי מכירים היטב את תוכנות הריגול, אבל הציבור אינו מכיר אותם. רק חקירה שקופה עם שיניים תחזיר את האמון הציבורי. החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית אינה צריכה להיות תלויה במסקנות הצוות, ואין משמעותה הודאה שהדברים אכן קרו. הוועדה שתוקם צריכה לשאול בעצמה אם היה או לא היה. ייתכן שזו תהיה בדיקה קצרה מאוד, אבל ההשתהות מהשטן.
האיפוק של בנט, וזו הערכה בלבד, קשור גם בתחושה שמישהו מתמרן את הפרשה לזריעת כאוס ואי אמון במערכת, ומנסה לערער את מערכת אכיפת החוק לצרכיו. סדר ההדלפות אכן מעיד על תחכום: זה התחיל בפרסום על מעקב נגד מובילי מחאת הדגלים השחורים, המשיך בהדלפות על חדירה לטלפונים של מקורבי נתניהו, ובסוף מנכ"לים של משרדי ממשלה שלא נחשדו מעולם בפלילים. בדרך כלל מתבקש שבדיקה וחקירה תכלול גם את דרג השרים שהדברים נעשו במשמרת שלהם, אבל הפעם יש להם אליבי לא רגיל – בתור יעד לכאורה להתקפות הללו.
מבולבלים, תומכי נתניהו ומתנגדיו נחלקו בגישתם בהתאם להערכתם לגבי השפעת הפרשה על המשפט בתיקי האלפים. אבל זה גדול מנתניהו ומיריביו, ולא משנה מה יהיו תוצאות הבדיקה: בכל יום שלא מוקמת בו ועדת חקירה ציבורית ועצמאית, אנו משחקים לידיו של מי שרוצה לזרוע כאוס.
האירוע הפוליטי החשוב של השבוע היה ההצבעה על חוק האזרחות. לא רק בגלל נחיצות החוק, אלא בשל התקדים בקדנציה הנוכחית: עשרה חודשים אחרי השבעת הכנסת ה־24, ושמונה חודשים מכינון הממשלה, שבע המפלגות המזדהות כימין חתמו על מסמך משותף. זו הקואליציה המתבקשת והיציבה של 72 חברי כנסת שהייתה צריכה לקום כאן, אלמלא ליברמן היה מטיל וטו על ישיבה עם החרדים ונתניהו, סער לא היה מתעקש למנוע את השלטון מראש מפלגתו לשעבר, או שנתניהו עצמו היה מסכים "לזוז" ולאפשר לדמות אחרת ממפלגתו לאחד את הימין, אחרי שנכשל בכך. יש מספיק אשמה לכולם, אבל אפשר גם ליהנות מרגע אחד של נחת שבו הימין מנצל את הרוב הפרלמנטרי (ואפילו רותם את חברי כחול לבן) כדי לקדם מדיניות, במקום להתגושש בינו לבין עצמו.
הדרך להסכמה לא הייתה פשוטה: שקד הייתה צריכה לכופף את לפיד, שהעדיף להתפשר עם רע"ם ולא עם רוטמן (וגם הצביע נגד הצעת החוק שלו), וגם ספגה את איומי תג המחיר של הורוביץ ועבאס. רוטמן גבר על הסקפטיות של סמוטריץ', שמסרב לדבר עם שקד. ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר הוביל בליכוד את הקו בעד החוק, למרות חוסר ההתלהבות של נתניהו (שנעדר מההצבעה).
זו רק הקריאה הראשונה, ועדיין קיים חשש שהצדדים ישובו להתכתש. שתי סוגיות מבדילות בין הנוסח הממשלתי של שקד לזה של רוטמן: שקיפות ומכסות. שקד מקבלת את הדרישה הראשונה, שמחייבת פרסום פומבי של ההיתרים שתעניק שרת הפנים, אך טוענת שהמכסות עלולות להפיל את החוק בבג"ץ (בפעמיים הקודמות שהחוק נידון בהרכב מורחב של 11 שופטים הוא עבר על חודו של קול). גם מהותית, היא חוששת שהמכסות יהפכו לרף המינימום שידרשו ממנה לאשר, במקום לרף המקסימום. רוטמן מתעקש שהוא מעדיף מכסה, גם אם תמוצה עד תום, מאשר להשאיר את מספר ההיתרים לשיקול דעתה של שקד, "שהקימה ממשלה עם תומכי טרור" והוכיחה שאין לה שיקול דעת.
החשדנות בין הצדדים לא התפוגגה, וגם לא הטענות ההדיות על חוסר אמינות, אבל רגע אחד של ידידות נרשם מיד אחרי שהחוק אושר: שקד, שעקבה אחר השידור החי מבידוד הקורונה בביתה, שיגרה לרוטמן בוואטסאפ אמוג'י של דגלי ישראל. הוא השיב: "מקווה שהבנת שזו הקואליציה הנכונה".
התור לתרומת דם ביום שישי שעבר במרכז ירושלים היה ארוך. האחראי על הניידת נאלץ להשאיר בחוץ כעשרה מתנדבים ומתנדבות שאיחרו, רובם אגב בכיפה או בחצאית, כדי שהמנות יגיעו ליעדן עוד לפני כניסת השבת. כמותם הגעתי לשם בגלל הדיווחים על מחסור חריף, תוצאה ישירה של גל האומיקרון המונע מהחולים לתרום דם, אבל מתברר שתרמה לו (במד"א טוענים: באחוזים בודדים בלבד) גם מחאת הישיבות על השימוש במונחים "הורה 1" ו"הורה 2" בשאלת ארץ המוצא של ההורים בטופסי התרומה.
האינסטינקט של תלמידי הישיבות, תורמי דם ותיקים ומסורים, היה מדויק. שינוי הטפסים לא היה שינוי פקידותי תמים שנועד לתת תחושה נוחה לכל תורם, אלא מהלך פוליטי פרוגרסיבי. דווקא בטופסי תרומת דם, בניגוד למקומות אחרים, הנתון של ארץ המוצא רלוונטי רק לגבי אב ואם ביולוגיים. עם כל הכבוד להורה 1 והורה 2, רק למי שקשור ביולוגית לתינוק יש השפעה על סוג הדם. במד"א הפנימו את הבעיה וגם גילו שהנתון, שנועד לסווג תורמי דם לפי עדה, נעשה רלוונטי פחות עם השנים. 80 אחוזים מהתורמים הם ילידי הארץ בני ילידי הארץ, שהתערבבו זה בזה בקיבוץ הגלויות.
ההחלטה למחוק את שאלת מוצא ההורים, אחרי שהתחוור שאין בה תועלת רפואית, הייתה סולם אלגנטי לרדת בו מהעץ. אבל מתברר שדווקא התורמים המסורים ביותר נשארו במרומי הצמרת. עשרות ישיבות הודיעו שתלמידיהן יסרבו להמשיך לתרום עד שיוחזר הטופס הישן והטוב, עם המידע על מוצא ההורים שמד"א כבר אינו מעוניין בו. זכותם. מד"א בהחלט יכול לכבד את תורמיו ולאסוף מהם מידע לא נחוץ בשביל התחושה הנוחה, אבל אפשר גם להרהר אם אין כאן כמה פעילים שמובילים להתבצרות במאבק לשמו, גם אחרי שהצד השני נכנע.
כששיתפתי ברשת את עצם התרומה, בלי בדל ביקורת על החרם, גיליתי שהתרומה נתפסת היום באגפים הולכים ומתרחבים של הציונות הדתית כאקט פוליטי חתרני. הבחירה שלא ליישר קו עם החרם שהורו עליו כמה עסקנים או רבנים (יש רבנים ועסקנים חשובים לא פחות שדעתם הפוכה) נחשבת אצל אחדים לפגיעה בקודשי ישראל שנתקלת בזעם ובנאצות. אם לשאול את הסלוגן מנעם: אנחנו חיים בתקופה שבה אפילו כדי לתרום דם נדרש האומץ להיות נורמלי.
