לא מפתיע ששמו של הנשיא יצחק הרצוג שורבב לרשימת האישים האמינים שראוי להטיל עליהם הקמת ועדת חקירה לפרשת הריגול המשטרתי. מאז מינויו לתפקיד, בין שהתכוון לכך ובין שלאו, הרצוג משתדל להחזיר את עטרת בית הנשיא ליושנה כגורם מייצב ומפשר. אף שהיה פוליטיקאי בעבר הלא רחוק, הוא מקרין ניטרליות ממלכתית וצניעות.
לנשיא המדינה היהודית והעם היהודי (ואפשר לדון על הקביעה הזאת) יש כמה תפקידים רשמיים ולא רשמיים. אחד מהם הוא לאזן בחוכמה בין האופי הדמוקרטי לאופי היהודי של המדינה, ולגשר על השוני והתפיסות המנוגדות הקיימות באופן טבעי בעם ובחברה. לעולם לא תימצא דמות נשיאותית שכל חלקי העם יכולים לאהוב במידה שווה, אך כן אפשר למצוא דמות שתעורר יראת כבוד בקרב חלקים נרחבים בעם, כאשר אישיותו של הנשיא ממלאת תפקיד חשוב מאוד באפשרות ליצור את תחושת הכבוד הזו.
הרצוג נכנס לבית הנשיא כשהכבוד שרוחש חצי עם לבית הנשיא נמצא בשפל. אישיותו של ראובן ריבלין אינה נתפסת עוד כחיובית בקרב ציבור גדול, שכהונתו בבית הנשיא עוררה בו טראומה. הוא התרשם שמוסד הנשיאות הפך לכלי המשמש לנקמנות פוליטית והתהדרות עצמית. ריבלין, במתכוון או לאו, "תרם" רבות לפיצול החברה הישראלית. הוא המיט על המחנה הלאומי תחושה שנשיאו מתבייש בו. זה לא רק נאום השבטים הזכור לרעה, אלא הזחיחות המתמשכת, הניסיון המתמיד לחנך והיעדר האותנטיות.
הנשיא ריבלין אהב להדגיש תכופות שהוא מאמין בארץ ישראל השלמה, ומכך השתמע שתפיסת העולם הימנית צרה כעולם נמלה שמעולם לא יצאה מיצהר. בעודו מנסה לשכנע את עצמו בימניותו, השתעבד ריבלין לאהבת השמאל וסגד למערכת המשפט. לפי אחד מעובדי בית הנשיא לשעבר, כותבי נאומים משתמשים לא פעם בנאומים של הנשיא מהעבר כהשראה לטקסטים עתידיים שלו, אבל בתקופת הנשיא ריבלין אחד המקורבים גילה שכל הנאומים שריבלין מתח בהם ביקורת על בית המשפט העליון הועלמו מהארכיון, כאילו התבייש בהם ונמלך בדעתו. עם ימנים כאלה, מי צריך שמאלנים?
מול כהונתו הטראומטית של ריבלין, את כהונתו הקצרה של הרצוג אין לתאר אלא במילות השמאל, שבמקרה הזה באמת מתאימות – תיקון, שינוי וריפוי. זאת לא רק מול מורשת כהונתו של ריבלין, אלא גם נוכח הרושם כי הרצוג הבין שמוטלת לפתחו משימה: להשיב את הכבוד למוסד הנשיאות. במקביל, ובלי להכריז על כך בקול תרועה, הוא גם החליט לפייס חלק גדול בעם – המחנה הלאומי – בלי לגרום לחצי השני להרגיש מודר.
הרצוג נאם בכנס לציון הטבח בכפר־קאסם והתנצל בשם מדינת ישראל, לקול תרעומת הימין ומחיאות הכפיים בשמאל, שראה בכך אמירה מוסרית נדרשת. הוא הגיע למערת המכפלה כדי להדליק נר חנוכה על אף המחאות משמאל, שרד אותן וזכה לתשואות הימין.
התעקשותו האיתנה על מינויו של נאור יחיא לדוברו, אל מול ההיסטריה של שונאי נתניהו, נתפסה בימין כמחוות פיוס. כשהגיע לביקור באיחוד האמירויות עם זיפי אבלות, הוא קירב אליו גם את החרדים והמסורתיים שראו בכך כבוד ליהדות ולמסורת. הוא מקפיד לא להזניח אף קבוצה.
יש גם רכיב מפתיע בהתנהלותו. כאיש מפלגת העבודה איש לא קיווה ממנו לאמירות או למעשים "ימניים", וגם היום קשה להאמין שיש מי שחושב שהרצוג שינה את עמדותיו הפוליטיות. הוא פשוט מבין את מהות התפקיד ואינו מבקש לרצות חלק מסוים בעם ולחנך את האחר, אלא לשדר יציבות, עד כמה שאפשר. אולי זה משהו מהבית שגדל בו, שם האמינו שאדם טוב הוא שליח ציבור טוב, וכנשיא המדינה הוא אכן מתפקד כשליח הציבור, שליח עם ישראל.
ייתכן שגם חברי הכנסת ראו בהרצוג מה שהציבור רואה עכשיו, וכך קרה שהוא זכה למספר הקולות הרב ביותר בתולדות הבחירות לנשיאות. כולל מקרב נשיאים שהתמודדו לבדם. אם הציבור ימשיך לראות בו דמות מנהיג יציבה הוא עוד עשוי לחזור לעולם הפוליטי, הפעם כראש ממשלה.
