משהו רע עובר על הציונות הדתית, וליתר דיוק על חוגים מסוימים באגף החרדי־לאומי שלה. רוח רעה של פלגנות, רדיפות, החרמות, השמצות, פסילות ושפע כינויי גנאי מכוערים. בשבוע שעבר הצהיר ח"כ בצלאל סמוטריץ' בפני באי כנס המנהלים של הציונות הדתית באילת שהוא שקל להחרים את הכנס. "התלבטתי אם לבוא לפה כששמעתי שיהיה פה מישהו מהצד השני", אמר. המישהו הזה, מ"הצד השני", היה השר מתן כהנא.
למחרת פרסמו, חוגים מסוימים של האגף האמור, שני כרוזים נגד הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה. החוגים שמזהירים השכם והערב מ"הנדסת תודעה" לא בושו להחתים רבנים תמימים על מכתב ניטרלי שלא מוזכר בו שמו של הרב מלמד, ולפרסמו בצמוד למכתב אחר שיוצא נגדו בריש גלי. חלק מהרבנים שהוחתמו על המכתב הודיעו בעקבות הפרסום שידם לא הייתה במעל. "המודעות הוצמדו ואין שום קשר אחד לשני, לא על דעתי ולא על דעת אחרים", הבהיר למשל הרב יעקב אריאל. "עשו מישמש לא על דעתנו".
למחרימים ולמשמיצים יש נימוקים מצוינים, גם את הסגנון המתלהם הם יודעים להצדיק. "אני לא חושב שהסגנון שלנו מוגזם", אמר ח"כ סמוטריץ' לבאי הכנס. "מפתיע אותי שיש אנשים שהמעשים הקשים לא מקפיצים אותם, אבל הסגנון מזעזע אותם".
בחיבורו "נבואה ומסורת בגאולה" עומד שבתי בן־דב על כך שהגאולה מתפתחת מתוך מאבק בין שני כוחות באומה. הכוח האחד הוא זה של המסורת התורנית המועברת מדור לדור. זהו הממסד התורני, שיש לו דרכי פסיקה מקובלות, היררכיות מוסכמות, ודרכים מסורתיות להתמודד עם האתגרים המתחדשים של החיים. הוא מתנהל בדפוס של בירוקרטיה תורנית־הלכתית, שממנה הוא שואב את כוחו, סמכותו וביטחונו בצדקת דרכו.
אבל מעת לעת הממסד הזה, ככל ממסד, מתנוון. הוא נותר משותק נוכח המציאות וצרכיה ומתקשה להתחדש ולהתמודד. במקרים כאלה מתגלה באומה היסוד הנבואי שתפקידו לפרוץ את המבוי הסתום שהממסד נקלע אליו ולשחרר את האומה ממצב השיתוק. גם בזמננו, כשהגאולה עדיין אינה שלמה וממילא כישרון הנבואה לא מתגלה באומה, משהו מהאיכות שלה בכל זאת מתגלה בפורצי הדרך הנחלצים להתמודד עם אתגרי המציאות ברוח חדשה.
בן־דב התייחס בניתוחו להתנגדות עולם המסורת היהודי להופעתה של הציונות. גם אז מדובר היה בגדולי ישראל, הרבה יותר גדולים מאלה שטוענים היום לכתר. גם אז ההתנגדות לציונות והקריאה להישאר באירופה היו מנומקות היטב ומבוססות על התורה כולה ועל כל מסורת הפסיקה. כולנו יודעים לאן הובילה ההתנגדות הזו. אגב, גם אז נקטה ההתנגדות לא פעם בסגנון של החרמות, נידויים והוצאה אל מחוץ למחנה.
מאבק כזה מתגלה דווקא בתהליכי הגאולה, משום שדווקא תהליכים אלה, בניגוד למצב הסטטי של הגלות, מחייבים התפתחות, התחדשות ופריצות דרך. אז, במאבק הציוני מול השמרנות הגלותית, אי אפשר היה להתמודד עם קיבעונה אלא מתוך התמרדות בתורה ובמסורת, שאנחנו משלמים עליה מחיר גם בדורנו. היום, לעומת זאת, המאבק כבר נערך כולו בתוך עולם התורה ובלי לפרוץ את גדריה. הן הצד הממסדי־שמרני והן הצד התומך ברפורמות באים בשם תורת ישראל ומנמקים את דרכם על בסיס ההלכה.
בסופו של דבר יש אמת בכל צד, והופעת השלב הבא בגאולה באה מתוך שני הצדדים גם יחד, ודווקא מתוך המאבק ביניהם. אי אפשר לדחות על הסף את דברי המתנגדים לרפורמות אבל גם אי אפשר להתכחש לצורך ברפורמות כוללות ברבנות הראשית, הן ביחסה לציבור הכללי, והן בתחומים כמו גיור, כשרות, שבת וכדומה. אי אפשר גם לא להסכים עם העיקרון שהציב השר מתן כהנא בנאומו בכנס בשבע: "החומרות ההלכתיות שכל יהודי מבקש להחמיר על עצמו הן עניינו האישי, אך בראיה המדינתית־ציבורית, כפיית הגישה המחמירה ביותר גורמת לתוצאות קשות: פגיעה בזהות היהודית של המדינה, שנאה גוברת ליהדות, ושסע מעמיק והולך בעם היהודי".
יש לכבד את הביקורת על הרפורמות, אך עם הסגנון המתלהם והמכוער אסור להשלים. הרב קוק חזה כידוע שחלק מהדור השלישי של חלוצי התחייה, בני בניהם של מי שבאו במסירות נפש לבנות וליישב את ארץ ישראל, יהפכו לגדולי המואסים בה והמתכחשים לה. אבל מה שכנראה אפילו הוא לא חזה הוא שחלק מהדור השלישי של ממשיכי דרכו הפכו לקנאים מסוג הקנאים הירושלמים של היישוב הישן, שחירפו וביזו אותו, תלו פשקווילים בגנותו, הריקו על ראשו דליי שופכין (במובן המילולי), וכינו אותו רפורמי.
