מסע בין כותרות השבועות האחרונים מעורר תחושה של ריקבון שפשה בכל חלקי החברה הישראלית. מהשתלת תוכנת פגסוס אצל אנשים שלא נחשדו בעבירות פליליות; פרשת אתי כרייף, שפילסה את דרכה לכס השיפוט בדרכים עקלקלות; החשדות הקשים שהביאו להקמת ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הצוללות; ועוד כהנה וכהנה. אשתי המנוחה במבי נהגה לומר שהחברה הישראלית נפלאה, ורק המנהיגות שלה חולה. למרבה הצער, גם זה כבר לא בטוח. התנהלותם של ישראלים רבים בתקופת הקורונה – רבבות ששלחו ילדים חולים למערכת החינוך בלי להתחשב בחבריהם, ורבים אחרים שבזו למתנת החיסון הנפלאה – מוכיחה שגם באזובי הקיר נפלה השלהבת.
אם מחפשים את שורשי הריקבון, אפשר להבחין במכנה משותף לכל התופעות שצוינו כאן, ולרבות אחרות: את כולן מאפיינת זניחת הנורמות הערכיות לטובת האינטרסים, הקידום וההצלחה האישיים. זה נכון אפילו לגבי נושא כמו הרפורמה בבחינות הבגרות: המקצועות שנקבעו ככאלה שתהיה בהם בחינה חיצונית הם אלה שנחשבים למועילים לקידומו המקצועי והכלכלי של אדם, ואילו המקצועות שמאפיינים חשיבה ערכית וחיבור לסיפור החברתי־לאומי נדחקו לקרן זווית.
יש לריקבון הרבה מופעים פליליים, אבל מאחוריהם מסתתרת מגפה של נורמות פסולות, גם אם אינן פליליות; מגפה שמקדם ההדבקה שלה רק הולך ועולה. היא הדביקה את הפוליטיקאים, שלא מהססים להשתמש במלים המשסות ביותר רק כדי לקבל רייטינג ותשומת לב; את העיתונאים, שמעניקים לפוליטיקאים הפרובוקטיביים את תשומת הלב המרבית, רק כדי לצקצק אחר כך בצדקנות על הקיטוב בחברה הישראלית; את הוועדה למינוי שופטים, שבוחרת לא בהכרח את השופטים הטובים ביותר, אלא את מי שאפשר להסכים עליהם בדיל פוליטי בין המחנות; את קציני הצבא בתפקידים טכנולוגיים, שלא מוכנים לרדת לנגב או לשרת בכלל, אם לא יבטיחו להם תנאים טובים בהרבה מבתפקיד אזרחי מקביל, ואת ראשי הצבא שנכנעים (או נאלצים להיכנע) ומספקים לקצינים האלה הטבות מופקעות, כשרבים בישראל מתקשים לגמור את החודש. הוא פשה כמובן בקציני המשטרה, שלא רצו להסתבך בלוד ובנגב עם אוכלוסייה עוינת, והביאו אזורים חשובים בישראל למצב של חוסר משילות מתקדם, ובמפקדים בשירות בתי הסוהר, ששלחו סוהרות כטרף מיני לאסירים ביטחוניים, רק כדי לשמור על השקט.
שיח הזכויות, שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה מתוך עוינות לאידיאולוגיות הגדולות, אכן הביא את המטוטלת החברתית אל הקצה השני, שבו זכויותיי והצלחתי חשובות יותר מכל מחויבות חברתית וערכית. זה קורה בכל העולם המערבי, אבל אין מה להתנחם בכך. אדרבה, הצרה המשותפת רק מביאה את המערב כולו לעמוד בפני חזית של שלושה גושים נחושים – הרוסי, הסיני והאסלאמי – בלי כוח פנימי לעמוד על נפשו. בישראל הבעיה מסוכנת במיוחד, כי כשהמערב כולו ניצב כיום בפני סכנות קיומיות, כל שכן ישראל.
הנקודה האופטימית היא שאם לכל הבעיות יש מכנה משותף, זו גם הנקודה הארכימדית שהישועה יכולה לבוא ממנה. אם החברה הישראלית חפצת חיים, היא חייבת לזנוח את שיח הזכויות וההצלחה לטובת שיח האחריות; שיח שבמסגרתו גם הפן הראוי של שיח הזכויות יטופח לא בפרספקטיבה של הפרט ש"מגיע לו", אלא של אחריות החברה וכל אחד מחבריה לדאוג לכבוד ולזכויות של כולנו. בשבוע הבא, במלאת שלושים למותו של פרופ' אליעזר שביד שהיה גדול המצביעים על התהליך המסוכן, יתקיים במרכז בגין כנס חינוכי שנועד להתניע מהלך בכיוון הזה, והלוואי שיצליח. אבל לפחות בטווח הקצר אי אפשר להסתפק בתהליך החינוכי. יש ללוותו בפעולה משפטית וציבורית נוקשה כלפי מפרי הנורמות הפליליות והאתיות גם יחד.
בשני טקסי הבר־מצווה של בניי, ובבת־המצווה של בתי, נשאתי דרשה זהה. אמרתי שההבדל הגדול בין מושג ההתבגרות בתרבות המערב העכשווית ובתרבות היהודית הוא שבתרבות העכשווית התבגרות פירושה זכויות: הזכות לבחור, הזכות לשאת נשק, הזכות לנהוג, הזכות לקיים יחסי מין ועוד; בתרבות היהודית התבגרות פירושה חובות ואחריות. הגיע הזמן לבחור בדרך היהודית.
