שבעה חודשים אחרי שפקע תוקפה של הוראת השעה לתיקון חוק האזרחות, כשלא חודשה בהצבעה בכנסת, עברה השבוע הוראת השעה בקריאה ראשונה, והפעם בשלוש גרסאות: הצעת חוק ממשלתית, הצעת חוק נוספת של ח"כ שמחה רוטמן (בעלת יותר שיניים), והצעת חוק של ח"כ אבי דיכטר מהליכוד.
שרת הפנים איילת שקד, מובילת המהלך, התגאתה בצדק בהישג, שצפוי לסתום שוב את פרצת ההגירה הפלסטינית לישראל. אולם לצד השמחה על הצעד החשוב ראוי להתעכב מעט על מה שאִפשר את אישור החוק – שיתוף הפעולה עם סיעות האופוזיציה מימין. להצבעה קדם הסכם חתום, פומבי והדדי בין ראשי סיעות הימין בקואליציה (ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה) ובין סיעות הימין באופוזיציה (הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה). לא הסכם בעל פה ולא הסכמות מתחת לשולחן.
כזכור, בפעם הקודמת נמנעה העברת החוק עקב התנגדות חברי האופוזיציה. שקד תקפה אז במילים חריפות את מי שהיו שותפיה לדרך זמן קצר לפני כן, והאשימה אותם בגרימת הפרצה הביטחונית והדמוגרפית החמורה. אך באופוזיציה תלו את האשמה בסירובה המוחלט להידבר עמם על נוסח החוק שיובא למליאה. מול חבריה לקואליציה מסיעות מרצ ורע"ם היא ניהלה משא ומתן, ואף העניקה להם ויתורים במטרה להבטיח את תמיכתם בחקיקה (שנפלה בסופו של דבר במליאה), אך דווקא עם שותפיה להשקפת העולם היא סירבה להידבר. התוצאה הייתה עגומה. בחצי השנה האחרונה עיכבה שרת הפנים את ההחלטה לגבי בקשות למתן מעמד לפלסטינים בישראל, אך לאחרונה, בלחץ בג"ץ, נאלצה להודיע על גיבוש מדיניות חדשה בנושא.
לאופוזיציה, יש לומר, לא היו דרישות גדולות, לא הפעם וגם לא בסיבוב הקודם. שתי הדרישות שהעלה ח"כ שמחה רוטמן, שניהל את המגעים עם שקד מטעם האופוזיציה, היו מכסות ושקיפות. ראשית דרש שהחוק יכלול מכסה למספר האישורים החריגים שיינתנו לפיו, ובנוסף ביקש שהכנסת תקבל מדי חודש דיווח מפורט על מספר האישורים שניתנו בפועל. שקד סירבה לקבל את הדרישות והעדיפה להגיע להסכמות בתוך הקואליציה, עם מרצ ורע"ם, שלא היו מוכנות להן, אך כעת היא הבינה שלחוק הזה חשובים יותר השותפים מימין. אבל האם לא היה נכון יותר להיכנס למשא ומתן עם האופוזיציה כבר בקיץ?
ההישג של "קואליציית חוק האזרחות" השבוע הוא מרשים, אך האתגר המרכזי עוד ניצב לפניה: העברת החוק בקריאה שנייה ושלישית. הצבעתו של ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד נגד הצעת החוק בגרסת רוטמן היא רמז לבעיה עתידית, ומן הסתם צפויים עוד ניסיונות לפורר את ההסכמה הימנית סביב החוק ולמנוע את החקיקה. אולם אם הקואליציה החדשה־ישנה הזו תצליח להעביר את החוק, הדבר עשוי לפתוח פתח לשינוי מגמה מבורך בכנסת הנוכחית, ולמתן ביטוי הולם לרוב הימני בקרב קהל הבוחרים לכנסת ה־24.
לפתחה של מדינת ישראל מונחות אלו סוגיות מורכבות נוספות, ושיתוף פעולה ימני עשוי להניב פירות. הסוגיה הקריטית ביותר היא מינוי ארבעה שופטים לבית המשפט העליון, וגם בה יש לרוטמן, שיכולותיו הוכחו השבוע ללא ספק, תפקיד חשוב. אולם כמו בסוגיית חוק האזרחות גם כאן המפתח להישגים נמצא בממשלה, ובמקרה הזה בידיו של שר המשפטים גדעון סער. אם, כפי שמסתמן, סער אינו מעוניין בשיתוף הפעולה, הכישלון הימני מובטח מראש.
נאום תוכחה
למקהלת מטיפי המוסר לציונות הדתית הצטרף השבוע חבר חדש, השר לשירותי דת מתן כהנא. בנאום תקיף שנשא בכנס בשבע טען כהנא כי הציונות הדתית עוברת תהליכי הקצנה ו"מפצלת את עם ישראל", לא פחות. "מי שמדברים גבוהה-גבוהה על אחדות ישראל ואהבת ישראל הפכו בפועל למי שדוחפים את כולנו אל תהום של פלגנות ושנאה", אמר.
קשה להתעלם מהכנות שבדברים ומהכאב האמיתי שכהנא משדר, אך במקביל יש לזכור שהטענות על גל הקצנה השוטף את הציונות הדתית אינן חדשות. הן נשמעות בתוך המחנה ומחוצה לו כבר למעלה משלושה עשורים, ומדוקלמות סביב אירועי קיצון. מחלוקות חריפות ובוטות בין רבנים גם הן לא דבר חדש למרבה הצער, ומחאות קשות נגד אישי ציבור היו גם כשכהנא היה קצין בצה"ל. זו אולי גם הסיבה לכך שהוא זוכר אותן פחות. הוא פשוט עסק אז בהתמודדויות אחרות.
איש אינו מכחיש שאנו נתונים בעיצומו של גל שיח קיצוני ובוטה. מלחמות הרבנים, שלמרבה הצער אינן חדשות במקומותינו, לא הוסיפו אהבת תורה וכבוד תלמידי חכמים. אך גם כהנא יודע שהגל הנוכחי התעורר בין השאר בגלל פעילותו, כפי שאמר בעצמו בנאום: "בחודשים שאני משרת כשר לשירותי הדת הפכו המחלוקות שהורגלנו לחוות מתחת לפני השטח להרי געש פעילים". ייתכן שלדעת השר הרווח מהרפורמות שהוא מקדם שווה את המחיר, אולם אין להתעלם מהרקע המיידי להסלמת השיח. כהנא בחר לגעת באומץ בסוגיות קשות שאיש לא עסק בהן במשך שנים, ועל כך מגיעה לו הערכה. אך למי שגרם לרעידת האדמה לא שמורה הזכות להתלונן על נזקי הרעש.
רפורמה מסוכנת
משרדי האוצר והתחבורה עמלים בימים אלו על רפורמה בתעריפי התחבורה הציבורית, שתיכנס לתוקפה בחודש אפריל. לרפורמה היבטים רבים, ובמרכזה האחדה של תעריפי הנסיעה וקביעת מספר תעריפים מצומצם, דבר שיקל על הכנסת אפליקציות תשלום מתקדמות לענף. ואולם, לפי הדיווח בעיתון דה מרקר, לרפורמה תהיינה השלכות מרחיקות לכת על שלוש אוכלוסיות: חרדים, גמלאים ותושבי הפריפריה. שלוש הקבוצות הללו, שנהנו עד היום מתעריפי נסיעה מופחתים, יחוו עליה ניכרת במחירי הנסיעות בתחבורה הציבורית. פרטיה הסופיים של הרפורמה טרם נסגרו, אך עליית המחירים בפריפריה ובריכוזים החרדיים היא כנראה בגדר עובדה מוגמרת, שצריכה להדאיג לא רק את הנפגעים הישירים ממנה אלא את כולנו.
השימוש הנרחב בתחבורה הציבורית מוטמע באורח החיים החרדי, ומועיל למדינה במגוון דרכים. למשל, הוויתור של משפחות חרדיות רבות על החזקת מכונית (ומכונית שנייה) מפחית את זיהום האוויר ומקטין את קצב הגידול במספר כלי הרכב הנעים בכבישים. ההשפעה על הזיהום רבה במיוחד, משום שכלי הרכב הפרטיים של החרדים ישנים יותר בדרך כלל, וממילא מזהמים יותר. אם המדינה תגרום לתושבי מודיעין־עילית לעבור לרכב פרטי, גם במודיעין הסמוכה יסבלו מהזיהום ומהפקקים. ייקור התחבורה הציבורית באלעד ישפיע גם על ראש־העין השכנה. תשתיות התחבורה בריכוזי המגזר החרדי אינן ערוכות להתמודד עם עלייה חדה בשימוש ברכב פרטי. שדרוגן עלול להתגלות כיקר הרבה יותר מהסבסוד הניתן כיום לתחבורה הציבורית באזורים הללו.
גם בפריפריה ייקור התחבורה הציבורית עלול לגבות מחיר לא קל. בניגוד לסברה המקובלת, מלבד סעיף הדיור, החיים בפריפריה לרוב יקרים יותר. כל ייקור נוסף שלהם יעצים את המגמות הקיימות של הגירה למרכז. פעולה לחיזוק הפריפריה באמצעות תוכניות ממשלתיות עתירות ממון, לצד החלשתה בדרך אחרת, אינה אסטרטגיה אלא חלמאות. גם אם נדרשת רפורמת תעריפים, והמציאות הנוכחית של 90 תעריפי נסיעה שונים פוגעת ביעילות המערכת, השינוי חייב להיעשות בחוכמה.
פגיעה באוכלוסיות החלשות, עידוד שימוש בכלי רכב פרטיים ישנים ומזהמים והגדלת העומס על תשתיות התחבורה הם כולם נזקים אגביים של המהלך, שקל לעשותו וקשה מאוד לתקנו בהמשך.
