השעה הייתה חמש אחר הצהריים. המקום – הגינה החדשה. כולם קראו לה "הגינה החדשה" למרות שהיא הייתה כבר בת עשרים שנה, אבל ככה זה. כמו "מניין הנוער". תארים שורדים יותר זמן מאשר הזמן עצמו. הקיצור, חמש. גינת משחקים. רוני התגלשה במגלשה הגדולה ביחד עם חברה שלה. תהילה? דניאל לא זכר את השם. הוא היה עייף ורצה קפה. הוא השתוקק לקפה. הרקות שלו פעמו.
זה היה יום נורא. כל הלילה אוריה צרח, העיר אותו ואת יפעת, והכי גרוע – את רוני, בת החמש, שהתעוררה ונרדמה והתעוררה ולא זכרה כבר אם יום אם לילה, ובבוקר סירבה לצאת מהדלת. סירבה, בתקיפות. כאילו חייה תלויים בזה. הוא לא זכר מאיפה התחילה התקיפות הזו, וכל מה שניסה – שוחד, איומים, התחננויות, הפצרות – לא עזר. בסוף, שעה וחצי אחרי הזמן, התרצתה, ונכנסה לגן אחרי ארוחת הבוקר ואחרי הכול, כמנצחת. דניאל הגיע לעבודה עייף, מאוחר מדי, עצבני מדי, והכל היה כמו ערימה של כלים שקורסת על עצמה בהמולה.
שמואל התקרב אליו מרחוק. חיוך זחוח על פניו, יד אחת בכיס. יד שניה אוחזת בכוס שומרת חום, מכילה בטח קפה. מכל האנשים בעולם, דווקא לשמואל – שמיל, בפי החבר'ה מהגינה – יהיה קפה. זה ברור, כמו שברור שהוא ישן מעולה בלילה.
"מה איתך?" הוא טפח על הכתף של דניאל.
דניאל שנא שטופחים לו על הכתף.
"לא משהו", הוא אמר, "לא ישנתי הלילה".
"אני ישן מעולה בלילה", אמר שמיל. מי יכול היה לנחש שזה מה שהוא יגיד, "הקטן, טפו טפו, ישן כבר שמונה שעות ברצף. הגדול אוכל ארוחת ערב, מתקלח, לוקח את עצמו למיטה, שר לעצמו שיר ערש, מנשק את עצמו על הלחי ונרדם". הוא לקח לגימה מהקפה. לגימה ארוכה, מתענגת, שיודעת היטב שדניאל לא ישן הלילה יותר משעה ברצף.
"אני אגיד לך מה צריך לעשות", אמר. הוא הסביר איך הוא עושה סדר יום קבוע, איך הבית מוחשך כבר בחמש כך שהילד הבכור שוקע יחד עם שקיעת השמש, והפליג בזיכרונות על כישוריו הכושלים כהורה צעיר שלא ידע מה צריך לעשות. בין לבין הוא כרסם עוגיה קטנה שלקח מ"חמד", המאפייה שליד הגינה, ושתה מהקפה.
זה היה צפוי. שמיל השתייך לסוג האנשים שחושבים שכל העולם כמוהם. שהילדים שלהם, תמימים ורגועים וישרי דרך, הם בעצם ברירת המחדל של כל שאר הילדים בעולם, שהיו יכולים להיות כאלה לו רק מישהו היה מחנך אותם כמו שצריך. הוא חשב, כך דמיין דניאל, שלכל העולם זוגיות מדוגמנת מוצלחת כמו שלהם, בריאות כמו שלהם, עבודה מוצלחת שלא דורשת מהם הרבה – הקיצור, שחיי כל שאר העולם זורמים על חיי מנוחות, ולכל הפחות יכולים היו להיות כאלה עם לא הרבה עבודה. דניאל שנא אותם.
הרקות שלו פעמו. הוא רצה קפה.
הוא עצמו – אולי לא נכון היה להגיד "הוא". הרי הסיפור היה גדול יותר. הורים שמתקשים לתפקד, להשליט סדר יום, זוגיות שמתאמצת, עבודה שלא מספקת משום בחינה. כאילו משהו בחיים, בהבטחה הגדולה שלהם, רודד לכדי המון-המון עניינים קטנים של יומיום, שצריך היה לעבור בכל יום מחדש. כמו מסע שחוזר על עצמו שוב ושוב, מפרך בכל פעם מחדש. הכול היה שם, ובכל זאת שום דבר לא היה כשורה. כאילו העולם נטה על צידו במעלה אחת ממה שהוא בעצם אמור היה להיות.
הוא שנא את שמיל.
"אפשר שלוק מהקפה?" הוא שאל.
"מה?" אמר שמיל.
"הקפה שלך", אמר דניאל. "זה שבידיים שלך. אתה יכול לתת לי שלוק?"
"אממ", התבלבל שמיל, והבלבול, כנראה, הוביל אותו להביא לדניאל את הקפה. הכוס התרמית הייתה חדשה, אלגנטית, על הצד שלה היה כיתוב BDUR, ואיזה לוגו של חברה. דניאל גישש בתיק של רוני והוציא את הספל שהיא שתתה בו מים, ספל שקוף מפלסטיק עם ציורים של פרפרים. הוא רוקן את המים לשיחים, מילא את הספל בקפה מהכוס התרמית והחזיר את מה שנשאר לשמיל. אחר כך הגיש לפה את הספל ושתה את הקפה בשלוק.
הוא הרגיש איך לאט-לאט משהו מתאפס. הראש שלו נרגע. הורידים בראש – הדבר שמוביל דם בראש, מה שזה לא יהיה – התרחבו ונרגעו והפעימה הפסיקה. שמיל כבר לא היה נראה לו כמו נציגה המושלם של האימה, אלא כמו בחור רגיל, בן גילו, שמנסה למצוא חן והערכה באמצעות הדגשה של היתרונות שלו כהורה. הכול היה נורמלי. הוא חייך לשמיל. "תודה", הוא אמר.
"אתה בסדר?" שאל שמיל.
"כן, כן", אמר דניאל. רוני שיחקה עדיין בטירה הגדולה, הראש שלו כבר לא פעם. תכף ילכו הביתה לארוחת ערב ולשינה. עוד יום עבר. הכול היה בסדר.
