האומיקרון תפס גם אותנו, היינו בין הראשונים, כשעוד היו בידודים לא קצרים מהרגיל אלא ארוכים מהרגיל. חטפנו אותו כולנו ביחד בעזרת ה' וקצת בעזרתנו (גלידה אחת שש כפיות בבקשה!). בהתחלה אמרנו "קטן עלינו", הרי עברנו נסיעות של שמונה שעות בדרכים בהודו, היינו בשבתות בנורווגיה כשגשם זלעפות בחוץ, אי אפשר לצאת לטייל ושבת יוצאת אחרי חצות. בהתחלה עוד ניסינו להאפיל את הבית עם וילונות כדי להשכיב את הילדים לישון ולחכות לצאת שבת בשביל זמן זוגי עם קפה טוב מהמקינטה. אבל השעות עברו והשמש לא שקעה וויתרנו על המקינטה, הלכנו לישון אחרי חצות, הבדלה נעשה כבר ביום ראשון בבוקר.
ועברנו עם כל עם ישראל את הסגרים. סגר ראשון פורה ומלבב- שתלנו גינת ירק ולמדנו ערבית, סגר שני-עשינו מנוי לנטפליקס, סגר שלישי- אינלימושגמההיהשם. אבל הפעם, הבידוד הזה, היה שונה. בבידוד הזה קיבלנו שתי הודעות חשובות, אחת ממשרד הבריאות, איפה הייתם ומה עשיתם, את מי פגשתם וכו'. ענינו לכל השאלות בנחת ורק לשאלה אחת שלנו, במשרד הקורס תחת עצמו, לא ידעו לענות: האם צריך מכתב מרופא כשיוצאים מהבידוד?
הודעה חשובה שנייה קיבלנו מהמשטרה: "האם אתם מוכנים שנאכן אתכם או לא?" זו הייתה שאלה קצת מצחיקה כי עוד לפני פגסוס ברור היה לכולם שהמשטרה יכולה לאכן אותך תוך רגע. אפילו סמכתי על זה, ושיננתי לעצמי שאם חס ושלום יקרה לי משהו ביטחוני בדרכים אני עושה שני טלפונים, אחד למשטרה: "תאכנו אותי מיד". וטלפון אחד לוואטסאפ של השכונה, שהוא פעיל כמו השב"כ, והיו מגיעים אלי בטח לפני המשטרה.
אבל השבנו "לא", אנחנו לא מעוניינים שיאכנו אותנו, איכשהו זה לא היה נראה לנו נעים שישבו לנו על הזנב. אז אם לא איכון, האופציה השנייה של המשטרה הייתה לבוא לבקר. זה כבר היה נראה לנו יותר נחמד וגם, ובעיקר, לא כל כך סביר. מי יטריח את עצמו לשלוח ניידת ליישוב בשביל לנפנף לנו מהחלון? כמו שאמרו הגששים במערכון "המשמר האזרחי": "איזה ערבי יבוא דווקא לעמדה הזאת בקור הזה?"
אבל מהר מאד התבדינו. טויוטה חומה ויפה ביקרה אותנו כמעט כל יום. הילדים צעקו לשוטרת ממרומי הגינה אל הניידת החונה למטה, "שלוש ארבע ו.. ליאת.. שלום", וליאת השוטרת שכבר הכרנו על בסיס שם פרטי צחקה. זה היה נחמד, אטרקציה יומית במרחבי ימי הבידוד האינסופיים. באיזשהו שלב אמרתי לליאת השוטרת, "בואי תעלי לקפה, נפטפט קצת, למה ככה מהרחוב?" והיא אמרה, "אסור לנו", וצחקנו יחד.
אבל באמת, זה לא היה כל כך מצחיק, ועם פרוץ פרשת פגסוס נזכרתי בתחושה הזו, תחושת העבריינות. פעם, כשהייתי תמימה, חשבתי שתחושת עבריינות שמורה לעבריינים, ומי שלא עבריין לא יפגוש את התחושה הזו. הגיון פשוט לא? אז מסתבר שלא. אפשר להכניס אותך לתחושת עבריינות ולחוויית מעקב למרות שאין לך מה להסתיר. החוויה שרואים אותך כל הזמן, שעוקבים אחריך, שגם אם תרצה לשמור לעצמך את החרות לעיגולי פינות שכמעט כולם עושים, גם זה נלקח ממך.
כולנו צריכים מרחב של "חצר אחורית" רמה כלשהיא של אפשרות לא להיות גלויים. בעידן השקיפות החיובית ברובה, ובעידן המעקב הלא רשמי בו כולם יודעים דרך הפייסבוק והרשתות החברתיות מה קרה בכל רגע מחייך, מגיע לנו לשמור על תחושה של מרחבי החרות והסוד גם אם אין שם מה להסתיר.
