אמר לי פעם ילד קטן, "כשאני רואה חתול אני שמח או עצוב, תלוי אם אני כלב או עכבר". סבא שלי ז"ל שאל אותי באחת ההזדמנויות האם אני יודע מדוע הכלב לא אוהב את החתול? אמרתי שאיני יודע. "אז אני אספר לך", אמר: הסכסוך בניהם התחיל בזמן המבול. נח ציווה על כל החיות שלא להזדווג. הכלב והכלבה לא הצליחו להתאפק נכנסו במחבוא ועשו את חפצם. החתול שהיה במקום הלא נכון ובזמן לא מתאים תפש אותם על חם. החתול היה נאמן הוא מייד רץ ויידע את נח בדבר מעשיהם הפרטיים של הכלב והכלבה. נח קרא להם ואמר שאתם תקבלו עונש מידה כנגד מידה. הזדווגתם בסתר מעתה והלאה תזדווגו בפרהסיה לעיני כל. מאז, אמר הסבא שלי הכלב אינו מחבב את החתול".
לפני מספר שבועות נחשף כי לכאורה, משטרת ישראל נעזרת בתוכנת הריגול "פגסוס". מאז פרשה זו הולכת ומסתבכת ולא מצליחה לרדת מסדר היום הציבורי. בינתיים השיח שמתנהל סביב הפרשה הוא שיח של האשמה משפטית ולא שיח של אחריות. האצבע המאשימה מופנית כולה כלפי המשטרה. חלק דיברו על קץ הדמוקרטיה הישראלית, אחרים דיברו על אמון הציבור במשטרה הנמצא בשפל, נוספים דורשים להקמת ועידת חקירה ממלכתית. ויש אף שהגדילו זאת כ"פצצה מתקתקת" ואפילו שמדובר באירוע חמור בעל אופי עברייני מצד המשטרה. אבל עלינו להיות כנים עם עצמנו ולהביט בחלון שהוא מראה. לשאול מי פה החתול ומי פה הכלב? כלומר המשטרה היא החתול והשאלה היא מי אנחנו הציבור מעדיפים להיות מול המשטרה כלב או עכבר? או אולי אנחנו הציבור הוא הכלב והמשטרה במקרה הזה שמעדיפה להיות מול הציבור חתול או עכבר? זאת היא שאלת כיבדת משקל. נראה לי ששיח האשמה שהחברה הישראלית נמצא בו עמוק אינו מאפשר לשיח של אחריות אלא לשיח אל אלימות ועימותים. מצב זה מקשה עלינו מי הוא המדבר בשם האינטרסים האישיים ומי הוא המדבר בשם האינטרסים הלאומיים. מי הוא החתול ומי הוא הכלב ומי הוא העכבר? מי באמת מאיים על הדמוקרטיה? האם האזרח איבד את חירותו או שהמשטרה מספקת ביטחון? תומס הובס הבחין בין חירות לביטחון.
הפילוסוף הפוליטי מתקופת הנאורות תומאס הובס טען שהמצב הטבעי של האנושות אמנם מספק חירות מלאה של מאה אחוז לכל, אבל אינה מאפשרת את הביטחון הדרוש לשלום. כלומר המצב הטבעי הוא סוג של אליה וקוץ בה. לכן אחת הדרכים בה ניתן להשיג שלום וביטחון על פי הובס היא באמצעות ויתור על חלק מהחירות והעברתה לסמכות המדינה. אבל נראה שאנו האזרחים השואפים לכבוד, לעושר, לסיפוק התאווה המינית, לבית חלומות, זכייה בלוטו, אישה יפה, בעל עשיר דורשים אוטונומיה וחירות של 100 אחוז. מציאות החיים מוכיחה שאי אפשר לקבל 100 אחוז חירות ו-100 אחוז ביטחון. צריך פשרה. שיח האשמה המשפטית שהחברה הישראלית נמצא בו, באופן עמוק, אינו מאפשר זאת. על כך אמר כבר שלמה המלך בחוכמתו "עוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". בינתיים עם פגסוס או בלי, בפועל אנו כאזרחים מרגישים שהאלימות גואה מפנים ומבחוץ; אלימות במשפחה, כלפי נשים, בדרכים, בבתי הספר, כלפי בעלי חיים, כלפי הסביבה, אלימות מילולית ועד עבריינות ופשיעה אלימה.
רבים הגדירו את הפרשה כרעידת אדמה אבל השאלה היא תחת רגליו של מי האדמה אמורה לרעוד? המשטרה או האזרח? רבים מדברים על אובדת הפרטיות, אין ספק שמכשיר הפלאפון שלנו מאגד את העולם האישי, המקצועי, העסקי, המשפחתי והאינטימי. אבל עד כמה באמת הפרטיות חשובה לנו? אז ריבונו של עולם מי צריך לרפא את מי? מי מתעלל במי?
פרופ' אבי שגיא בספרו החדש "אור מתוך הסדק בעקבות קרל יספרס" מבחין בין "האשמה משפטית" ל"אשמה קיומית". אשמה משפטית מבוססת על המחשבה הליברלית, אשר מניחה בלשונו של שגיא "חזקת חפות מוחלטת לכל אדם. מבחינתה, האדם מכונן את עצמו מתוך עצמו ואינו מותנה בשום גורם שמחוצה לו. אין הוא נושא בחטאי אחרים הוא בן־ חורין, וככזה איננו עבד להיסטוריה…החפות מניחה שכל קיבוע של אדם ברשת הקשרים של יחס לאחר או לחברה, המטילה עליו אחריות, היא פגיעה בכבודו", מנגד מציעה לנו היהדות כפי שעדיין היא משתקפת אצל יהודי אתיופיה אשמה קיומית. סיסמת האשמה הקיומית היא "אני אשם" לא ממקום של כניעות ורפיסות קומה אלא ממקום של אחריות אישית ועוצמה אנושית. הפרט אינו המרכז אלא הקהילה. האמון ההדדי מחזק את הקולקטיב החשד מפרק אותו.
הרב ראובן טל יאסו תלמיד חכם הוא יוצא אתיופיה שהסכים ואישר שהתיאולוגיה האתיופית מעוגנת היטב בתפיסה של אשמה הקיומית. הדוגמא שהרב ראובן סיפק היא מצוות עגלה ערופה. ברור שמבחינת האשמה המשפטית אין כל צורך בטקס זה. אבל עצם העובדה שהנרצח הוא בתחום שיפוטה של הנהגת הזקנים קיימת פה אחריות מסוג של אשמה קיומית. לפי פרופ' שגיא אין פה הרשעה משפטית אבל יש פה כפרה ואחריות לתיקון סדרי החברה הפגומים שהביאו למעשה נורא זה.
התרבות היהודית האתיופית מבקשת מאיתנו האזרחים להעביר את השיח מ "אשמה משפטית" לאשמה קיומית". ומתוך פרספקטיבה זאת יש לשאול: האם המשטרה פועלת לסיכול מעשה הטרור או שהיא מפעילה טרור? האם המשטרה איבדה את הרסן או שאנחנו האזרחים איבדנו את הרסן? האם המשטרה מנסה להעניק ביטחון לאזרח מפשיעה ואלימות של עבריינים או שהמשטרה גוזלת את החירות והפרטיות של האזרח? האם האמון במשטרה נמצא בשפל כי המשטרה לא אמינה או שאנחנו האזרחים איבדנו את האמון ההדדי והמשטרה היא רק המראה שלנו? הדמוקרטיה כוחה יפה ואותם אלה הרואים בה כערך ומגלים כלפיה יראת כבוד וחשים את כובד האחריות לשמור עליה. לאלה הרואים בדמוקרטיה כלי ואמצעי למילוי זכויותיהם, תוך כדי צביעות ומתק שפתיים, ללא כל אחריות אישית אז כאן כוחה של הדמוקרטיה יורד לטמיון ודרך זאת טומנת בחובה סכנה גדולה לכולם. החוט הוא דק מאוד.
