רגע אחרי הדרמה בשידור חי שבה הכריז השבוע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שהחליט לפרוש מהסכם הגרעין, הוצפו מחדש ברשתות החברתיות ציטוטי עבר מביכים של כתבים ופרשנים ישראלים בקשר להסכם הגרעין עם איראן. אפשר היה להשאיר את העניין ברמת השמחה לאיד שבין עיתונאים לאוספי ציטטות מופרכות, אבל מעבר למבוכה ולהתפעמות מהאירוניה של שר ההיסטוריה, כדאי מאוד לדעת מאיפה הגיע אוסף השטויות הזה, מדורת ההבלים הבוערת הנ״ל, ערמת התחזיות המופרכות וקובץ האמירות המופקרות שנאמרו באולפנים ומעל דפי העיתונים בטון נחרץ וביהירות יודעת כול, כולם כמובן בכיוון אחד – בעד הסכם הגרעין הקדוש, ונגד נתניהו.
ובכן, זה התחיל מגבוה. מאוד גבוה. מפחיד עד כמה גבוה.
במאי 2016 התראיין בן רודס, אחד היועצים הבכירים והקרובים ביותר לברק אובמה, ל'ניו־יורק טיימס'. כטוב ליבו במפגש בין חברים, התרברב מי שכונה "הקול המשפיע ביותר על עיצוב מדיניות החוץ האמריקנית מלבד אובמה עצמו", וסיפר כיצד הצליח למכור בשם אובמה את הנרטיב השקרי של הסכם הגרעין לעיתונות. שימו לב למה שאמר רודס בפרופיל שנכתב בעקבות הריאיון: "הכתב הממוצע שאנחנו משוחחים איתו הוא בן 27, והניסיון שלו בשטח הוא לרוב ככתב שמצטרף לקמפיינים פוליטיים. זה הבדל של שמיים וארץ. הם לא יודעים כלום, פשוטו כמשמעו".
רודס זיהה את החולשה התוקפת את עיתונאי העולם, שאת חלקה אפשר להסביר בקיצוצים כלכליים וחלקה קשור בעצלות בלתי נסלחת, והאביס אותם בעיקר בשני שקרים גדולים. האחד, שעלייתו של חסן רוחאני לשלטון באיראן ב־2013 מסמלת את זריחתו של שחר של יום חדש ומואר, וזה הזמן להגיע להסכם עם אנשי השלום והאחווה החדשים ברפובליקה האסלאמית. השקר האחד הזה הוא למעשה כפול: רוחאני אולי התבטא קצת אחרת מחבריו כי היה חלון הראווה האיראני לעולם המערבי, אבל רק שנה לפני שנבחר הצהיר בגלוי ש"בכל מקרה בחירה של נשיא חדש לא משנה את מדיניות הגרעין, המנהיג העליון הוא זה שמחליט".
חמור מכך: אובמה החל במגעים להסכם הגרעין שנה לפני שרוחאני נבחר. הספין היה שקוף כמעט. אלא שעיתונאי השמאל בארה"ב – שאחריהם החרו־החזיקו עיתונאי השמאל בארץ – רצו לינוק יותר משהפרה המבלפת רצתה להיניק. כך סודר החלק הראשון בנרטיב.
השקר האחר היה סיסמה קליטה שקבעו רודס ואנשי צוותו במטרה לפמפמה לאזרחי ארה"ב והעולם בקשר להסכם הגרעין: "יש רק שתי אפשרויות – הסכם או מלחמה". זו, כמובן, איוולת. מצבה הכלכלי של איראן היה גרוע כבר אז, וכל אנשי המודיעין ידעו לומר שהסיכוי שרפובליקת הרשע השיעית תפצח במלחמה נגד כל המעצמות – לו רק יהיה להן השכל לעמוד מולה בעוצמה ובלי גמגומים – שואף לסיכוי שאובמה יזמין את נתניהו לביקור אישי וחברי בביתו שבאילינוי.
פרשני ישראל שנמצאים בימים האחרונים על הגריל הציבורי, ובצדק, אינם בני 27. אבל מנטלית, כשעמדו מול שטיפת המוח של תיבת התהודה מתוצרת ממשל אובמה, הם הפכו לחבורת מעודדות בתיכון אמריקני ממוצע במערב התיכון. המבוכה גדולה אפילו יותר כי הם אפילו לא היו המתודרכים הישירים. רודס, כמו אובמה, ידע שעיתונאי שמאל בכל העולם קוראים את אותם שני עיתונים שהיו מסורים עד כלות לאג'נדה של הממשל הדמוקרטי, ושדי להעביר מסר לשניים־שלושה בכירים בעיתונים האלה כדי שהשאר כבר ייעשה מאליו. זהו חלק מהעצלות העיתונאית שהזכרנו קודם. יותר מדי אנשים שמחזיקים מעצמם פרשנים וידענים בכל הקשור לארה"ב ולפוליטיקה האמריקנית לא יוצאים ממנהטן כשהם נשלחים בידי גוף התקשורת שמממן אותם. הם יושבים בסטארבקס בטיימס־סקוור או באפר איסט סייד, לוקחים ליד את עותק 'הניו־יורק טיימס' העדכני, קוראים את מי שכבר שנים כותב את אותו דבר במילים שונות, ומדווחים.
מה זאת אומרת, אני באמריקה.
כשסיקרתי את הישורת האחרונה של מערכת הבחירות לנשיאות ב־2016, שהיתי שבוע בקולורדו. אז היא עוד הייתה מדינה מתנדנדת. נסעתי כ־600 ק"מ ביומיים, ונדהמתי לגלות שעד שמגיעים לשכונות מסוימות בדנבר הבירה, פשוט אי אפשר לראות שלטי תמיכה בהילרי קלינטון. שלטים של טראמפ, לעומת זאת, היו גם היו. קלינטון ניצחה בקולורדו, אבל זו הייתה נורה אדומה מבחינת הדמוקרטים, ודיווחתי עליה אז בזמן אמת. כתב של כלי תקשורת ליברלי אמריקני שאני בקשר איתו קרא את הדברים ושלח לי הודעה במסנג'ר: "על מה אתה מדבר? האהדה לקלינטון רק גוברת בשבוע האחרון לבחירות". ניחשתם נכון: הוא גר במנהטן, עובד במנהטן, ובעיקר לא יוצא ממנהטן.
אין ספק שממשל אובמה היה מסודר יותר, קוהרנטי יותר ובעל הליכות ונימוסים יותר מממשל טראמפ. זה לא אומר שלא נעשו בשמו מעשי הונאה שהביאו לאחד מההסכמים הגרועים שארה"ב חתמה עליהם אי פעם, רק כי הנשיא רצה להיות "הבחור שיביא את המלחמות האלה לסיום, והדבר האחרון שהוא צריך זה לפתוח במלחמה נוספת" – ציטוט נוסף של בן רודס מהכתבה המדוברת.
אין לנו יכולת לחנך את ראשי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. גם אין לנו דרך לשכנע את עיתונאי השמאל לנסות להיות אובייקטיבים. אבל דבר אחד אנחנו חייבים לדרוש מהם, והוא מקצועיות. שלא יהיו צינור ביוב אוטומטי לכל שקר שמנסים להאכיל אותם דרכו, שיהיו מעט יותר סקרנים, מעט יותר בשטח, מעט יותר בעלי אוזן קשבת לצד השני. אם לא בשביל הפרסטיז'ה המקצועית, אז לפחות כדי שברגע שישלפו נגדכם בפעם הבאה עוד ציוץ מביך שלכם שנסמך על ליברל בכיר שהשתמש בכם כבמריונטה, לפחות יהיה לכם בשלוף גם ציוץ אחד שמוכיח שהטלתם ספק. מוגזם לבקש מכם את זה?
