נדמה לי שעבר מספיק זמן מאז סערת תרומות הדם – שלא לדבר על העובדה השולית שהעולם על סף מלחמה – אז ארשה לעצמי להתייחס אליה מזווית קצת אחרת.
מצד שני היא מספיק טרייה כדי שאסתפק בתמצות מתומצת של השתלשלות הפרשה: מד"א שינו את סעיפי מוצא האב והאם למוצא הורה 1 והורה 2; ישיבות רבות מחו כנגד השינוי והפסיקו לתרום דם; מד"א הסירו לחלוטין את הסעיף המדובר, בשאיפה לצאת בסדר עם כולם; בחלק מהישיבות התעקשו להמשיך לא לתרום, עד שיחזירו את הסעיף הישן.
הופתעתי מהבחירה של רבנים מסוימים להחרים את מד"א, אבל לא התווכחתי איתם. מתנהל דיון ערכי בשאלה מהי משפחה, והניסוח "הורה 1" ו"הורה 2" הוא נקיטת עמדה בדיון הזה. יש לציין (כפי שציין בדיוק היום גיא זהר, אבל אני כתבתי את זה בפייסבוק כבר לפני שלושה חודשים, סליחה גיא) שאם היה צורך רפואי בסעיף הזה, הוא היה נוגע לאיש והאישה שמהם נלקח החומר הגנטי של תורם הדם, מה שמכונה בעברית "אבא ואמא שלו", ולא לשני האנשים שמגדלים אותו. כך שהשינוי של מד"א חסר היגיון.
אבל הופתעתי גם מכך שבמקומות מסוימים עדיין מחרימים את מד"א. הרי אין שום ערך בעצם אזכור האב והאם, הבעיה היא רק הניסוח. אם כבר אין ניסוח בעייתי, למה להמשיך את המאבק? רק לשם הבסת הצד השני? ניצחון בהורדת ידיים? זה באמת מוצדק כשעל הכף עומדים חיי אדם?
וכאן נחלץ לעזרתי רב הונא.
נעשתה לו כהיתר
בכמה מקומות מצטטת הגמרא את המשפט של רב הונא (באחד מהם נפגשנו בשבוע שעבר במסגרת הדף היומי, לקראת סוף מסכת מועד קטן): "משעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר".
רב הונא מתאר תופעה אנושית מאוד: כוחו של הטאבו נובע מעצם היותו טאבו. יש דברים שפשוט לא עושים, אבל אם פעם אחת עשינו אותם, וגילינו שהתקרה לא נפלה ושום ברק לא יצא מהשמיים – הטאבו כבר התפורר. האמבטיה התקררה. הפעם הבאה תהיה הרבה יותר קלה. העיקרון הזה מסביר את התופעה, לפחות חלקית: איש לא היה מחרים את מד"א אם הם היו מסירים לחלוטין את הסעיף הזה, אפילו אם השינוי היה כתוצאה מלחץ של הקהילה הגאה. אבל כיוון שכבר החרמנו פעם אחת, אפילו אם הסיבה מוצדקת, הכלי הזה הונח על השולחן, ועכשיו קל להשתמש בו שוב גם מסיבות לא מוצדקות.
נתקלתי בתופעה הזו גם בהקשר של סירוב פקודה. כזכור, לקראת עקירת גוש קטיף קראו רבנים, פובליציסטים ואנשי ציבור רבים לחיילים לסרב פקודה. אל מול הטענה "מחר כל חייל שמשהו לא ימצא חן בעיניו יסרב פקודה", הם ענו שאין מה להשוות, פה מדובר בפקודה אנטי-ציונית ובלתי חוקית בעליל.
התשובה טובה. ובכל זאת חבר שלי החליט פעם שהוא צריך לסרב פקודה.
זה היה בגל הטרור של לפני כמה שנים. קמה מחאה ציבורית שדרשה לא להחזיר גופות של מחבלים למשפחותיהן, כדי להשיג הישג כלשהו (לא זוכר את הפרטים). חבר שלי שמר בשער הבסיס שדרכו אמור היה לצאת רכב שנשא את המטען העגום הזה, בדרכו למשפחת המחבל.
החבר היה די בטוח שעליו לסרב פקודה, ולא לשתף פעולה עם המערכת התבוסתנית שלא מעוניינת להכריע את המערכה. הוא שאל כמה רבנים. כולם הורו לו להפסיק לבלבל את המוח, אין פה עניין הלכתי אלא עניין של שיקולי מערכת, הוא צריך לעשות מה שהמפקד שלו אומר. בסופו של דבר השער נפתח והרכב יצא, וכשהחבר שיתף אותי בסיפור הזה חשבתי שאם הרבנים לא היו מורים לסרב פקודה בהקשר אידיאולוגי (ומוצדק), הוא לא היה מעלה את הרעיון הזה על דעתו.
יציאה מהריבוע
וזה מחזיר אותנו, איך לא, לקורונה. מנייני הרחוב שעסקנו בהם בשבוע שעבר, הפכו לקבועים גם כשההנחיות מאפשרות תפילה סדירה בבית הכנסת, בין השאר משום שנשברה ההנחה המובנת מאליה שתפילה צריכה להתנהל בבית הכנסת. ולא רק מניינים קבועים – לא מזמן התארחתי בשבת באיזה מקום, ובעל הבית הלך להשלים מניין לשכן עם רגל שבורה, שלא יכול להגיע לבית הכנסת. רגליים שבורות היו הרבה לפני הקורונה, אבל תפילות כאלה לא התארגנו; היה ברור שאם מישהו שבר את הרגל נורא חבל שהוא מפסיד תפילה במניין, הלב איתו ושיהיה בהצלחה. אבל היום זה פתאום אפשרי.
ועוד דוגמה לסיום – עבדכם הנאמן היה קצת חולה בשבוע שעבר. הלכתי לבדיקה מוסדית של מד"א (והנה השלמנו את המאמר באותו גוף שפתחנו בו, המורה שלי לספרות היה גאה בי), ויצאתי שלילי, אבל בימים הבאים עטיתי מסכה כששהיתי בישיבה. חברים שאלו אותי למה צריך מסכה אם אין לי קורונה, ואמרתי שגם להדביק אותם בסתם כאב גרון לא נשמע להיט גדול. היום זה נשמע לנו הגיוני, אבל לפני שנתיים אף אחד לא היה מעלה על דעתו להדביק לפרצוף מסכה כזו של מנתחים כשהוא קצת חולה.
ומה המסקנה? לא להימנע לחלוטין משינויים, אלא להוסיף למכלול השיקולים לא רק את ההשלכות העכשוויות של השינוי, שאולי כולן חיוביות, אלא גם את ההשלכות של שבירת הטאבו.
