חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום, ובעקבותיו חוקר מחשבת ישראל פרופ' אפרים אלימלך אורבך, חזרו על רעיון שביטא כבר רבי משה קורדובירו, חכם הקבלה מצפת, ולפיו יש ביהדות מתח בין שתי השקפות: השקפה פילוסופית עקבית, המרחיקה את הקב"ה מכל יכולת של תפיסה והבנה אנושית, ובכך הופכת אותו לטרנסצנדנטי, ולעומתה השקפה רגשית יותר המשאירה מקום לקשר בין האל והאדם, כפי שהדבר מתבטא בתיאורי המקרא, בהתגלות ובנבואה. בקצה האחד נמצאת הגישה של "עזב אלוהים את הארץ": האל קיים, אבל איננו מתערב בעולם והוא רחוק ממעשי אנוש. בקצה השני נמצאת גישה יותר מיתית, המעמידה את האל כנוכח בעולם הפיזי.
המשימה של התיאולוגיה היא למצוא את נקודת האיזון בין שתי האפשרויות הללו. ניתן אף לומר שזוהי "המשימה התיאולוגית", בה"א הידיעה. ואכן, אפשר להסתכל על הפילוסופיה היהודית לדורותיה כניסיון למצוא את הדרך בדיאלקטיקה שבין שתי העמדות הללו.
אחד הכיוונים בפילוסופיה להתמודד עם עניין זה הייתה בדרך של יצירת ישויות ביניים בין האל ובין העולם, כאשר התגלות האל בעולם, בנבואה או בכל דרך אחרת, נעשית דרך אותן ישויות ביניים. רעיון כזה מוצאים אנו כבר אצל הפילוסוף היהודי הקדום פילון האלכסנדרוני. הוא דיבר על ה"לוגוס" אשר מגלם את האימננטיות, את הנוכחות האלוהית בעולם ואת המפגש עם האדם. אולם כעת נשאלת השאלה, מה מעמדו של אותו לוגוס? האם צריך להתייחס אליו כאל ישות אלוהית או לא?
אור נברא
כאן ישנן תפיסות שונות. אחת מהן היא להפוך את ישות הביניים לממשות פיזית ריאלית כלשהי, אותה האל יוצר. זוהי למשל גישתו של ר' סעדיה גאון. גישה דומה מופיעה גם אצל הרמב"ם כאפשרות משנית בהבנת הנבואה. לפי גישות אלו, הנבואה מתאפשרת על ידי "קול נברא" או "אור נברא", שה' יוצר ושאותם רואה ושומע הנביא.
בצד השני של הספקטרום נמצאת הקבלה וההולכים בעקבותיה, כמו חסידי אשכנז בימי הביניים, שעניין נוכחות האל בעולם הוא אצלם מוטיב מרכזי. הם לא מסתפקים בהסבר של קול או אור נברא, אלא מדברים על נוכחות אלוהית משמעותית יותר. אפשר לומר שבתורת הקבלה, אותן ישויות ביניים מיוצגות על ידי הספירות. אולם כעת השאלה היא כיצד להתייחס לאותן ישויות הביניים. זוהי שאלה מהותית. אם נתייחס אליהן כחלק מהאל, הרי שאנו הופכים אותן לא־לוהים ממש. זה מה שקרה בנצרות. הנצרות דיברה על ה"אב", שהוא האל, ועמו שתי ישויות ביניים: הבן ורוח הקודש. מכאן נוצרה התסבוכת על אחד שהוא שלושה ושלושה שהם אחד.
אולם אם נחזור לפילון האלכסנדרוני, הרי שלפי מיטב הבנתי הוא בחר בדרך אחרת. הוא מדבר על יצירה ראשונה של העולם העליון, העולם הרוחני, שהוא הלוגוס. זה מה שמכונה "עולם האידיאות", שיש לו כוח לפעול ולהשפיע על עולמנו, אולם אין לו זהות עם האל.
נראה שגם חז"ל הלכו פחות או יותר בכיוון זה. כשהם מדברים על נוכחות האל בעולם הם משתמשים ברעיון של ה"שכינה". אך כאן חוזרת השאלה: מה מהותה ומעמדה של השכינה? האם אנחנו מסתכלים על השכינה כסוג של בריאה שברא הקב"ה, או שהשכינה היא ישות קדומה המלווה את האל והיא בעלת תכונות אלוהיות כשלעצמה? אם נאמץ את האפשרות השנייה, יכולה להיווצר כאן סכנה תיאולוגית, מאחר שתפיסה כזו מכניסה את האל, דרך השכינה הנמצאת בעולם, למסגרת העולם הפיזי. אולם ישנה גם הסכנה ההפוכה. אם נאמר שהשכינה היא ישות נפרדת מהקב"ה, מעין "מספר שתיים" בהיררכיה, הרי שגם בטענה כזו ישנה סכנה גדולה למונותאיזם, מאחר שכך אנו מאמינים בישות "אלוהית" נפרדת שהיא איננה האל.
כך אפשר להבין את מה שנאמר (חגיגה טו, א) על המלאך מטטרון, שיושב כשכל המלאכים עומדים, ולכן אלישע בן אבויה טעה וחשב שיש בשמיים שתי רשויות ולא רק אחת.
הרמב"ם עמד על הנקודה הזו וטען שההבדל בין מספר אחד, האל, ובין כל השאר הוא הבדל אבסולוטי. מהו אותו הבדל? לא בנצחיות, לא בכוח ולא ברוחניות, אלא בדבר אחד בלבד: כל ישות, חוץ מהאל, היא מה שהרמב"ם מכנה "אפשרי המציאות" – כלומר, היא יכולה להיות קיימת או שלא. רק האל עצמו הוא "מחויב המציאות" – כלומר אין אפשרות שלא יהיה קיים. זו הסיבה שפרט לאל כל השאר הוא משני לחלוטין, כולל ישויות ביניים. לכן גם אומר הרמב"ם שרק לאל בלבד ראוי להתפלל.
רואים אנו כיצד הרמב"ם הציב קריטריון פילוסופי שלפיו ישנו הבדל אבסולוטי בין האל ובין כל דבר אחר, כולל השכינה; אחרת אנו עלולים לגלוש לאמונה שהאל הוא אולי ראשון בין שווים, או חמור מזה, לגנוסטיקה – האמונה בשני כוחות עליונים: כוח טוב וכוח רע. לפי הרמב"ם, לא קיימת כל ישות ביניים שיש בה תכונות אלוהיות. אך אם כן חוזרת השאלה, כיצד נוכל להבין את מהותה של השכינה?
שאלת ההאנשה
כדי לנסות להבין זאת, נפנה לדברי חז"ל. גם הם התלבטו בעניין זה, ושאלו כיצד תיתכן נוכחות אלוהית בעולם הפיזי שלנו. על הפסוק "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ" (שמות יג) שואלת המכילתא כך:
והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'? וכתיב וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש… מלא כל הארץ כבודו?
בדברים אלו, המכילתא דנה קודם כול בשאלה הבסיסית יותר של האנתרופומורפיזם (השלכה של מושגים אנושיים על האל), שהיא קודמת לשאלה שלפנינו על הטרנסצנדנטיות מול האימננטיות. המכילתא שואלת איך אנחנו מבינים את הפסוק. הרי מתואר כאן כביכול שהאל נמצא במיקום ספציפי, וכיצד ניתן לייחס דבר כזה לאל?
לדעתי, בנוסח המכילתא שלפנינו ישנו שיבוש והתשובה שהיא מספקת מקוטעת (ההמשך הוא לדעתי מדרש העומד בפני עצמו ואינו חלק מהתשובה, ואכן במדרשים אחרים הוא מופיע כיחידה נפרדת). אולם את התשובה נוכל לדעתי למצוא במקום אחר, באבות דרבי נתן. שם תהיה נקודת המוצא להבנת הרעיון של השכינה מבלי ליפול למלכודות המסוכנות. על כך ברשימה הבאה בע"ה.
