"הייתי אז ילד בן עשר. ישבתי ברחוב עם הבוגרים של השכונה. פתאום עצרה לידנו ניידת לבנה וממנה יצאו שני שוטרים גדולים, לבנים. ניסיתי לברוח. מרוב פחד. אבל הם תפסו אותי והפילו אותי לרצפה. אחר כך הם לקחו אותנו אל תחנת המשטרה והכניסו אותנו לחדר המעצר. אחרי כמה זמן נכנסו שלושה שוטרים לחדר, שמו כפפות, כיסו את המצלמות והתחילו לפוצץ אותנו במכות. הייתי כולה ילד בן עשר. למחרת, כשחזרתי לבית הספר, לא הצלחתי להבין איך אתמול הרביץ לי שוטר לבן, והיום המורים הלבנים הם מי שמנסים לעזור לי. פתאום כל האנשים הלבנים הפכו בעיניי לאדם אחד לבן. היום הזה היה אסון בשבילי. מאז לא נכנסתי יותר לכיתה".
הסרט 'עין שחורה עין כחולה' שממנו מצוטט המונולוג דלעיל לא משאיר אחריו עין יבשה. המדור הזה לא עוסק בהמלצות צפייה, אבל הפעם אחרוג ממנהגי ואתן אחת כזאת (יחד עם אזהרת טריגר: אלימות משטרתית). כאשר עו"ד אמי פלמור הקרינה את הסרט, במהלך הרצאה על העבודה שלה בראשות הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, התחושות בחדר היו קשות. עד שמישהו שאל: את יכולה לתת לנו דוגמה למקום שבו זה כן עובד? יש מדינה שבה קבוצות בעלות גווני עור שונים מצליחות לחיות בהרמוניה האחת עם השנייה? אני לא יכולה לחשוב על מקום כזה, היא אמרה בתום הרהור קל, אבל אני מאמינה בכל ליבי שמדינת ישראל יכולה להיות המקום הזה. ופתאום נפל לי אסימון. ומבעד לתחושות הייאוש שמציפות אותי בכל פעם שאני נחשף לקשיים העצומים שהם מנת חלקם של בני העדה, הפציע פתאום שביב של אור.
קהילת יוצאי אתיופיה הביאה איתה לארץ מתנות רבות. היא שימרה עבור עם ישראל מסורת הלכתית עתיקה וייחודית; היא נושאת עמה היסטוריה יוצאת דופן של ממלכה יהודית ריבונית, ממלכת הגדעונים (אם לא שמעתם עליה: גגלו); היא חידשה את חג הסיגד שגאל את חודש מרחשוון משממונו והפך מר למתוק. ויחד עם זאת היא גם הפגישה את מדינת ישראל עם השסע שקורע את העולם המערבי, עם כל המרחב הקשה של עוולות וקיפוח שמאיימים לסדוק ולערער כל חברה רבגונית.
ולראשונה הבנתי שאולי הפער הזה גם הוא מתנה. הזדמנות אדירה עבור אומת הסטארטאפ שלנו להיות הראשונה על פני תבל שתוכיח שיכול להיות אחרת.
זה יהיה מסע לא פשוט, אולי אף יותר מן המסעות האיומים שעברו בני העדה במדבריות סודן, כי הוא חייב לעבור דרך הכרה והתבוננות פנימית. אחד הרגעים המדהימים בשיחה של פלמור היה כשהיא ציינה מחקר שהראה שיעור מטורף לגמרי של פתיחת תיקים פליליים לנערים יוצאי אתיופיה ביחס לנערים אחרים שביצעו את אותן עבירות. זה היה מחקר מזעזע; אבל החלק החשוב באמת היה שמאז שהראו את תוצאותיו לאנשי המשטרה, הנתונים התחילו לצנוח. עוד לפני ההנחיות והתיקונים החוקיים, המודעות כשלעצמה עשתה חצי מהעבודה.
כאשר אתה נחשף לעוול, כותב ר' צדוק הכהן מלובלין, גם אם לא אתה עשית אותו, זהו רמז שנשלח אליך מן השמיים. סימן שמבקש לומר לך שיש כאן משהו שעליך לתקן. המראה שבחוץ מהדהד בהכרח משהו נסתר בתוככי הנפש. נדמה לי שזה המקום שמתוכו אפשר לגשת אל סרט כזה ולהסתכל לו בלבן של העיניים. לא מתוך מקום של אשמה. ודאי לא אשמה אישית, משתקת. מחקרים הראו הרי שכבר בגיל הגן, ילדים שחורים ולבנים גם יחד נוטים לסווג בובות לבנות כ"טובות" ובובות שחורות כ"רעות". לא מתוך אשמה אלא מתוך חוויה של שליחות, של הזדמנות. המאבק נגד אלימות משטרתית ואפליה במקומות העבודה ובמוסדות החינוך הוא לא מאבק עבור יוצאי אתיופיה, אלא כזה שהם מובילים עבור כולנו. נושאים לפני המחנה את דגל התשוקה לירושלים, עיר כלילת יופי, הכלולה מכל הגוונים. את דגל הגעגוע העמוק שמתוכו יכול להיווצר חיבור שאין דוגמתו באומות; חיבור שאיננו פשרה ומיצוע בין קבוצות יריבות אלא חלום משותף על יום שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד.
