לנו, אנשי המאה ה־21, יש באופן כללי דימוי עצמי חיובי מאוד. מה אנחנו חושבים על עצמנו – והאם זו אכן המציאות?
אנחנו ייחודים ומקוריים. הדימוי הזה חשוב לנו מאוד, אך האם הוא נכון? הסיסמה הכי נפוצה במערכות מחשב בעולם היא 123456. יותר ממאה מיליון איש השתמשו בסיסמה המאוד־קלה־לפיצוח הזו בשנת 2021. במקום השני במדד הפופולריות הייתה הסיסמה 123456789, ובמקום השלישי הסיסמה שוודאי הכתה את ההאקרים שוק על ירך: 12345. רבי מאיר לימד אותנו: "בשלושה דברים אדם שונה מחברו: בקול, במראה ובדעת". למה דעותינו נבראו כה שונות? רבי מאיר הסביר: "מפני הגזלנין" (סנהדרין לח). כלומר: אם כולנו היינו חושבים אותו דבר, כל אחד היה יודע את סודותיו של חברו, ומבין לבד איפה הטמין שכנו את אוצרותיו, ומה הסיסמה במנעול שמגן עליהם. לפני אלפיים שנה שמחו חכמינו על שאנחנו כה שונים, עד שכל אחד ודאי יגן על סודותיו בצופן שונה. והיום, עדר של פתיתי שלג ייחודיים שכמונו מתלבש אותו דבר, רואה אותן סדרות בנטפליקס, וגם בוחר בדיוק באותה סיסמה סודית מחוכמת: 123456.
אנחנו חכמים מאוד. ובכן, קִראו שוב את הפִּסקה הקודמת, ובואו נדבר על זה.
אנחנו משכילים. יש לנו בממוצע יותר תארים אקדמיים מאשר לסבינו, אבל מה בדיוק למדנו בתארים הללו? ספר בריטי ממוצע במאה ה־19, ולפעמים אפילו עיתון, הביאו ציטוטים בלטינית, יוונית וצרפתית בשפת המקור, מתוך הנחה שכל אדם שטורח לקרוא ודאי דובר לפחות ארבע שפות. הלוואי עלינו. מספר הלומדים גדל מאז פי כמה, אך נדמה שכמות החוכמה שמתחלקת ביניהם נשארה קבועה.
חשובה לנו מאוד הפרטיות שלנו. באמת? לו הייתה חשובה לנו, לא היינו מעלים לפייסבוק תמונה של הארוחה הזוגית האינטימית שלנו, ואז מבלים את הסעודה בספירת לייקים.
אנחנו חיים בעידן של קדמה טכנולוגית חסרת תקדים. בואו נבדוק זאת באמצעות ניסוי מחשבתי שניסח הכלכלן רוברט גורדון. סבא־רבא שלי, מנחם מנדל קליגר, נולד בעיירה קטנה במזרח אירופה, בסוף המאה ה־19. הוא נולד וגדל בבית שככל הנראה לא היו בו מים זורמים, חשמל ומערכת ביוב, ושהשירותים הסמוכים אליו היו בור בתוך צריף מרוחק. ברחוב לא היו מכוניות ובשמים לא היו מטוסים. ילדים מתו בגלל דלקות אוזניים פשוטות. כשסבא מנחם הגיע לגיל חמישים, הוא ובני דורו גרו בבית עם מים זורמים, עם מערכת ביוב מסודרת ועם מערכת חשמל: תאורה חשמלית, תנור חשמלי, ואולי גם מכונת כביסה ומקרר. בחוץ נסעו מכוניות ובשמיים טסו מטוסים. כשתקפו אותו חיידקים הרופא נתן לו אנטיביוטיקה, וילדיו קיבלו חיסונים כנגד מחלות נגיפיות קשות. כל ההתקדמויות הטכנולוגיות הללו הושגו במחצית הראשונה של המאה העשרים. ועכשיו לניסוי המחשבתי. נאמר שחייזרים מרושעים דורשים מאיתנו לוותר על חידוש טכנולוגי אחד, ומציבים לפנינו ברירה: או שנוותר על פסגת ההישגים הטכנולוגיים של היובל האחרון – הטלפון החכם; או שנוותר על אחד החידושים שזכה לראות סבא מנחם, ולאו דווקא על החשובים שבהם, כמו אנטיביוטיקה, אלא על מערכת הביוב. מה היינו מעדיפים: לחיות בלי טלפון נייד, אך עם שירותים נוחים ונקיים בבית, או להישאר עם הווטסאפ, ולרוץ בגשם לצריף מצחין בכל פעם שאנחנו נזקקים לנקבינו? עם כל ההערכה לטלפון החכם וליתרונותיו, דומני שכמעט כולנו היינו בוחרים בהמצאה הוותיקה של שירותים.
אנו נמצאים בעידן של האטה חדה בקצב הקדמה הטכנולוגית. ברחבי העולם חוזרת ונשנית האכזבה: איפה המכוניות המעופפות שהבטיחו לנו? ואיפה התרופה לסרטן?
העולם שלנו שייך לצעירים. אנחנו חיים בעולם זקן מאוד, אשר לראשונה בתולדות האנושות יש בו יותר זקנים מאשר ילדים. קצב הילודה הולך ויורד, בעוד תוחלת החיים עדיין עולה (לאט מאוד). אנחנו עומדים לחיות בעולם קשיש, שלאף אחד אין מושג איך יצליח להתנהל בלי שיקרסו מערכות הרווחה. רק בישראל, מכל מדינות המערב, עדיין יש ברוך השם ילדים רבים. כמה כלי תקשורת בישראל מנהלים קמפיין נואש לצמצום הילודה בישראל, אבל יש לקוות שגם אם העולם שייך לזקנים, ישראל הקטנה שלנו תישאר צעירה.
מה בכל זאת אנחנו יותר מאשר אבותינו? אנחנו יותר בריאים, יותר נקיים, יותר עשירים, יותר מטיילים, יותר טכנולוגיים, יותר מוזיקליים, וללא ספק עם הרבה יותר ביטחון עצמי מופגן. האם גם בפנים אנחנו מרגישים כה מוצלחים ועילאיים? את הסוד הזה אנחנו נועלים עמוק בתוכנו. הסיסמה היא 12345.
