אדר הגיע ואיתו העניינים שלו. הסברתי לילדים שיש להם בדיוק עד פורים קטן לעדכן אותי בתחפושת הנבחרת, בזו שהם הולכים להחליף אליה ברגע האחרון וכן בזו שהם הולכים להחליט עליה ברגע האחרי אחרון, שהוא כידוע בוקר התחפושות בבית הספר. "מה שלא יהיה", אמרתי להם, "לא תמצאו אותי בערב חג לא במקסטוק ולא אוחזת מחט".
אבל אדר מביא איתו גם את הנושא הלעוס, הנדוש והמכיל לשון הרע – ענייני הלנת שכר ומו"מ במגזרנו. מעשה שהיה כך היה, ואם כבר כתבתי עליו בעבר – זה מה יש, אני כותבת פה מעל תשע שנים, וזה כנראה יקרה שוב. ובכן, לפני שש שנים, אולי זה היה חמש, מי סופר. יחסית בתחילת דרכי, בחורה מתוקה מתקשרת ומתאמת איתי ערב חמוד בבית שלה, ראש חודש אדר, "סביבות 20 בנות ככה". שמחתי וסגרתי. בואו נקרא למקום בשם שאי אפשר לתבוע אותי דיבה בעקבותיו – "נופי חרבונא". זה היה עידן התמימות ואני משריינת תאריכים ביומן (כן, יומן פיזי, עם סימניית משי כזאת שמעבירים כשעובר שבוע) ושמה יהבי על סגירות בווטסאפ.
האירוע נקבע למוצ"ש, ובחמישי שלפניו אני קולטת שאין לי כתובת, ומתקשרת אל חוחית החמודית והחיובית (אלו ימים שזו עוד הייתה מילת שבח), שואלת אותה היכן הבית שלה והיא עונה לי: "אהה… זה כבר מזמן לא אצלי, זה במתנ"ס?" "סליחה?!" שאלתי, מודה לא־ל שבלעתי את שלוק הקפה רגע לפני שירקתי אותו מההלם על מסך המחשב. "כן, זה במתנ"ס, לא יודעת אני כבר לא מטפלת בזה ממזמן". עכשיו, מי מכם שמכיר את הסדרה האהובה על ילדיי "אווטאר", מכיר את הרגע שבו כשף האוויר הופך מבן־אנוש לאווטאר, הוא נדלק ומרגע זה הוא כאילו לא הוא. לצערי או שלא, למודת ניסיון – אבל לא מספיק – מתגובות לא הגיוניות של מזמינות הופעות, המשפט הזה העביר אותי למצב אווטאר ופשוט אמרתי: "אוקיי, אז אני לא באה". כעבור פחות מדקה מתקשרת ההיא מהמתנ"ס: "חשבתי שתשמחי, מגיעות כמעט 200 או 300 בנות".
וכאן אני פונה אליכם, הילדים מכיתה ב'2, לפתרון הבעיה המתמטית הבאה: סעיף א' – רביטל אמורה לקבל 1,000 שקל להופעה מול 20 בנות, האם רביטל תשמח לקבל 1,000 שקל להופעה מול 200 בנות? ואם בסוף יגיעו 300? סעיף ב' – צמד מיתרי הקול של רביטל יודעים שהם יכולים לעמוד בכוחות עצמם בהופעת סלון מול 20 בנות, האם יוכלו לעשות זאת ללא הגברה באולם גדול מול מאות בנות והאם הם ישרדו עד להופעה הבאה?
היו צעקות בשיחה, לדעתי גם דמעתי. בסוף הגענו לפשרה מביכה – היא התנצלה ואני אשכרה באתי כדי "לא לאכזב את הקהל". ומאז עוד עברתי ועוד תבעתי. וניצחתי אגב, שוב ושוב. כי למדתי שלמרות כל ההבטחות צריך חוזה וסעיפים ואיומים. ולא ברור אצלנו שאם יש אמן על הבמה לא מודדים כרגע כיסויי ראש או מציעים בקול קפה לכל השורה. אבל ממש לא מזמן שמעתי על קולגה שסגרה הופעה, חלק במכירת כרטיסים וחלק במימון המועצה/יישוב ווטאבר. ובעקבות עבודת שיווק עצומה שלה הגיעו המון בנות ואז אמרו לה שלא ייתנו את המימון של המועצה כי קנו מספיק כרטיסים: "וזה מספיק לך, לא צריך להיות חזירה". תגידי, מי את שתגידי למישהו כמה הוא אמור או לא אמור להרוויח, ועוד אחרי ההופעה? אחרי שכבר נרגעו הצחוקים וכולן אמרו לך איזו רכזת תרבות נפלאה את ושקלעת בול, עכשיו את לוקחת אותנו שבויים שלך למו"מ בדיעבד?
הסיפור הזה החזיר אותי אחורה לכל הסיפורים, ולאיחורים בתשלומים ולהתחמקויות ולשקרים. והכי מתסכל, שאני בטוחה שלאמן חילוני הם לא היו עושים את זה, בוודאי לא מעיזים להעיר על המחיר. כלומר להתווכח על מחיר זה בסדר. הרי זו העבודה, להביא כמה שיותר בכמה שפחות. אבל קשה לי להאמין שהיו אומרים להם כמו שאמרו לי לא פעם – זה מה שאת לוקחת? ועוד דבר לאמניות הדתיות – תהיו בטוחות שלאמן דתי משלמים יותר ממך.
עכשיו מה אני רוצה ממך, רב הקהילה, ראשת המועצה, אחראית הסעות לחוג ריפוי בעזרת ניילון פצפצים? שתסיימו לקרוא את הטור הזה ותגידו לעצמכם: אנחנו לא ככה, נכון? שתתלשו את הטור (לא בשבת) ותגיעו מחר לרכז/ת תרבות שלכם ותניחו על השולחן ותגידו: אין סיכוי שהיא כתבה את זה עלינו, נכון? אני רוצה שזה יהיה חשוב לכם, כמובן כלפי כל הספקים שלכם, או האמנים, אבל במיוחד עכשיו, כלפי האמנים שהפרנסה של פורים היא פרנסה של שנה עבורם. אמנים שישבו בבית שנתיים מזכירים לעצמם שזה פורים, והכל עוד יכול להתהפך עלינו. הם כל כך חיכו להגיע לפורים מלאי עבודה ושמחה, אבל כבר נפל להם הלב מההרגשה הרעה.
