תשמעו סיפור יפה, יש לשיזינג, וגם לי, חברה טובה שקוראים לה נעמי, ונעמי היא בחורה חכמה ויפה ומוכשרת ורגשית וכיפית ומיוחדת, אני אוהב אותה מאוד, כי היא מאוד מחוברת לעצמה, ורוב האנשים לא מחוברים לעצמם בכלל, וביום רביעי שעבר נעמי חגגה יום הולדת, אז שיזינג החליטה לעשות לה חגיגה נחמדת, ולהוציא אותה למסעדה איטלקית משהו בסט, ביחד עם עוד חברה טובה, לאכול אוכל טעים, ולשתות יין טוב, ולהרעיף מילים חמות, ככה הכי כיף.
זה היה אמור להיות ערב בנות כזה, אז אני לא הוזמנתי ליומולדת, וגם ככה בימי רביעי אני משחק כדורסל בדרום תל אביב, אבל נעמי מסרה לי שהיא ממש תשמח אם אני אקפוץ אחרי הכדורסל למסעדה, לשבת איתן קצת, ולקבל ממנה ברכה, ואני חשבתי לעצמי, שזה יכול להיות נחמד מאוד, להמתיק את ההפסדים הצורבים שלי על הפרקט בפיצה משובחת עם גושי מסקרפונה רכים.
אבל, וזה אבל קטן, ביום רביעי בבוקר, שירה ואני נקלענו לריב איום ונורא, אוי לי ואבוי לי אני רק נזכר בו והאוזניים שלי מתחממות. אני לא אכתוב כאן על מה רבנו, או למה רבנו, או איך רבנו, יש גבול לכל תעלול חביירימלעך, אבל אני כן אכתוב שזה היה ריב קשוח מאוד, ושהוא לא הצליח להשתחרר, כלומר, שנינו כעסנו זה על זו, ושנינו החזקנו את הכעס בתוך הגוף שלנו במשך שעות ארוכות. וגם לא דיברנו, וגם לא התכתבנו. כל אחד היה עם הכעס שלו, ועם הכאב שלו, ועם האשמה שלו. ככה זה כשרבים.
החבר'ה בכדורסל אמרו ששיחקתי בצורה עצבנית כזאת, ואגרסיבית, ולא ממוקדת, ואני לא הסברתי להם למה. וכשכל המשחקים נגמרו, וכולם חזרו הביתה, התלבטתי לאן לנסוע. מצד אחד רציתי ללכת למסעדה, להרעיף אהבה על נעמי ולאכול אוכל טעים. ומצד שני, שירה ואני עדיין לא השלמנו, ולא דיברנו על כלום, ולא ביקשנו סליחה, ולא התחבקנו, ולהופיע במסעדה ככה, אאוט אוף דה בלו, לא יודע, יכול להיות שזה טו מאץ'. אבל אחרי כמה דקות של התלבטות, החלטתי לנסוע למסעדה. קצת אהבה לא תזיק.
הדרך למסעדה הייתה מרגשת. תל אביב הייתה קרה וגשומה ויפה ועצובה. כשהגעתי למסעדה, ראיתי את נעמי, ואת שירה, והלב שלי דפק. הלוואי שההפתעה הזאת תעבור בשלום. התקרבתי לשולחן, וחייכתי לכולן, ואמרתי, מזל טוב! וניגשתי לשירה וחיבקתי אותה, חיבוק גרוע כזה, ושירה שנבהלה מההפתעה המגושמת שלי, התחילה פתאום לבכות! בכי כזה של אובר וולמינג, אחחחח אני לא מוצא מילה יותר מדויקת מאובר וולמינג, אולי מוּצפוּת, וכששירה בכתה, גם אני בכיתי קצת, וכל מי שהיה שם סביבנו כזה הסתכל עלינו, ומלצר אחד שהגיע להביא לי תפריט, ראה אותנו בוכים, ומיד נמלט על נפשו. איייי איזה רגע זה היה.
ואחרי כמה דקות שיזינג נרגעה, וגם אני נרגעתי, וכולנו חייכנו, ושתינו יין, ואכלנו פיצה, ואהבנו, וצחקנו על הריב המטורף שהיה לנו בבוקר. ונעמי המתוקה אמרה לנו שזה היה מרגש בטירוף, החיבוק הזה שלכם, והבכי, ובכלל, זה שאחרי יותר מעשר שנים! של נישואין, אתם יכולים לבכות ככה זה מזו, זה הדבר הכי יפה בעולם. ככה נעמי אמרה. ובדיוק אז, בדיוק אז! ראינו שבשולחן לידנו יושב זוג מאוהב, וואי הם היו כל כך מאוהבים חחחח, הם ישבו זה מול זו, הסתכלו זה על זו במבטים דרמטיים, והבחור ליטף את הבחורה, וכזה נגע לה באוזן, והביט בה במבט רך, חחחח אם הייתי מביים סצנה כזאת, של זוג מאוהב, זה לא היה אמין מרוב שזה היה מוגזם. וככה הם היו! הם היו כל כך מאוהבים. וכולנו ישבנו והסתכלנו בהם, וקינאנו בהם, ואמרנו אחחחחח איזה זקנים אנחנו! ובני הזוג המאוהבים לא קלטו שאנחנו מביטים בהם, חחחח הם היו כל כך מאוהבים שהם לא ראו כלום!
ונעמי, שראתה אותנו מקנאים, דפקה על השולחן ואמרה, שתדעו שאני הרבה יותר מתרגשת מיאיר ושירה! מהריב שלהם, ומהחיבוק שלהם, ומהזוגיות שלהם ששורדת את החיים בגבורה! זה הרבה יותר מרגש אותי מהסטוץ התל אביבי הזה שיש מולנו, ואנחנו צחקנו עליה, ואמרנו לה, מה את מדברת, תראי איזה מאוהבים הם, ונעמי אמרה, כבר יצאתי עם מאה בחורים שהביטו בי ככה במסעדות, עם מבט מאוהב כזה בעיניים, וברוב המקרים מתחת למבטים האלה לא היה כלום, זה לא היה אמיתי! אני אגיד להם מה אמיתי, הבכי של שירה היה אמיתי, והמסע שלכם בחיים הקשוחים האלה, זה אמיתי! ככה נעמי אמרה, הצדיקה הזאת. וכשהיא אמרה את זה הרגשתי שהלב שלי מתחמם ומתנפח. הרגשתי שהדרך הזוגית הארוכה, הקשה, המייגעת, האיטית, הסבוכה, האמיצה, המופלאה, שעליה אנחנו צועדים, היא הדבר הכי מרגש בעולם. פתאום, כבדרך קסם, לא קינאתי בזוג המאוהב בכלל. פחחחחח אז מה אם הוא מלטף אותה, אז מה אם היא מביטה בו בערגה. מה הם בכלל יודעים על אהבה. הם לא יודעים כלום! שיבואו אלינו, אנחנו נלמד אותם הכול חחחחח.
איי אייי איייי מה אני אגיד לכם. לדעתי נעמי צודקת. לראות זוג מאוהב בדייט השני שלו זה דבר יפהפה ומופלא. אבל הרבה יותר מרגש, לראות זוג שנלחם על המאוהבות הזו, אחרי עשר שנים של נישואין. זה הרבה יותר מרגש. זה הכי מרגש בעולם. שכוייח.
