"מה את עושה, סווטה?" שאלתי את המבשלת האוקראינית כשירדתי למטבח באומן, בשעת לילה מאוחרת וראיתי אותה עומדת ופורסת תפוחים לפרוסות דקות־דקות. "אני מכינה ריבה למלחמה", היא ענתה לי בלי להניד עפעף. "איזו מלחמה?!" שאלתי בבעתה, "בן שלי חייל", היא אמרה בשלווה סטואית, בעברית.
הם פרושים לאורך כבישי אוקראינה האינסופיים, פסלי הברונזה והאנדרטאות, מנציחים חיילים אוחזים בנשק, ולמרגלותיהם פרחים טריים, תמיד טריים. משהו בי, ישראלי מאוד, נענה לרומנטיקה המלחמתית הזו, למאבק על חבלי ארץ אהובה, ומשהו בי, מה לעשות, כבה למראה תמונות גדולות, אף הן בצידי הכביש, של נערות יפהפיות מושיטות זרי פרחים לחייל שהולך לחזית או שב ממנה.
שנים ארוכות, ארוכות מדי, הוגדרה הנשיות האוקראינית כבבואה לחייל בחזית. היא העורף, היא תכין לו ריבה מתוקה ותחכה לו כשישוב עייף, עם חיילים מתים בלב. את המלחמות שלה היא תשכח כרגע. החרש תחריש לעת הזו, כי העם חשוב יותר עכשיו. בחלוף השנים, ואני עדיין מדברת על אוקראינה, כשהגדרת העורף כבר לא נוחה לה, היא תהפוך לוחמת בעצמה ובכל פעם אני רואה אותן יותר: לובשות ירוק מנומר, קשוחות מבט. שוב, מגדירות את עצמן בשפה צבאית.
נדמה לי שבעניין הזה, לימדה אסתר המלכה שיעור בהגדרה נשית לאומה שנלחמת על חייה, שיעור לדורות.
בהתחלה, היא תהיה העורף: "את מאמר מרדכי אסתר עושה", מודעת למאבק הלאומי החשוב כל כך שהוא מנהל. עם הזמן, היא תהיה החזית עצמה: "כאשר אבדתי אבדתי" היא תאמר, ותצא לקרב חייה, עם שלם תלוי בשליחותה. אבל אז, סופסוף, היא תבקש לעצמה הגדרה נשית, לבר – צבאית. היא תצדיע למאבק, מודעת לאילוץ שעמה נתון בו ולחלקה החשוב כלוחמת, אבל היא גם תבקש לדבר בשפה חדשה, להיות "דוברת שלום לעמה". היא תעמוד דום מול חשיבות השליחות, אבל תדע לבקש: "ונוח מאויביהם!"
"שלחה אסתר לחכמים: כתבוני לדורות!" והחכמים דוחים אותה בנימוק שסיפור יכול להיכתב לכל היותר שלוש פעמים בכתבי הקודש, לא יותר. ואכן, סיפור הניצחון על עמלק נכתב בשלושה מקומות: בספר שמות במלחמת עמלק, בספר דברים בפרשת "זכור" ובספר שמואל בהריגת אגג. אז מה היא רוצה, אסתר? שנים אני מבקשת לפענח מה כתבה אסתר במכתב ההוא, האמיץ, לחכמים.
נדמה לי שכתבה שם, שהיא רוצה לספר סיפור אחר לגמרי. לא סיפור של מלחמה וניצחון. היא מביאה בשורה אחרת, בשורה של אשת רוח, של מי שכותבת תורה לדורות. "זה נס שראוי להיכתב!" היא תתעקש באוזני חכמים. והם, לראשונה, "יוציאו" ספר על שם אישה כחלק מכתבי הקודש.
בכל ההבדלות שתרצו, אני מבחינה בתנועה הזו מתרחשת אצל נשים מדהימות שגדלתי במחיצתן. במדינה למודת מלחמות כמו שלנו, הן מסרו את נפשן כ"תומכות לחימה" בעורף כשרבות מבנותיהן או נכדותיהן, הפכו לוחמות בעצמן. אלה ואלה בשליחות חיים. ואז, במה שאני רואה בו תהליך גואל, הן יגדירו את עצמן גם בהגדרה חדשה, באמירה נשית בשדה הרוח.
יותר מכול, אני מתפעלת מהנשים שקמות מדי בוקר לאובדן הנורא של בנן ומצליחות לתרגם אותו לרוח: כך התורה השקטה והחודרת של לאה גולדין, כך הלימוד של אסתי גולובנציץ, תורה שכולה כל כך, שקולה כל כך.
ר' נחמן מברסלב יאמר, שהחטיפה של אסתר לארמון היא לא פחות מאשר חטיפת הקול שלה: "אין אסתר מגדת" מפני שממילא אין לה מה להגיד. כך הוא גם מבין את חטיפת שרה לארמון פרעה, זו תהיה, לדעתו, השתקת ה"שמע בקולה"!
"במי אתם נלחמים, סווטה?" שאלתי אותה באותו ערב, והיא ענתה לי: "מי שפעם היית שלו, כמו רוסיה, תמיד ירצה אותך שוב מתחת נעל שלו". עד היום אני לא יודעת אם הייתה זו אמירה פוליטית, חברתית או רומנטית. דבר אחד אני יודעת, וזו השורה החשובה לי ביותר: חכמים פרגנו לקול המהפכני הזה, הם נתנו לו להיכתב, הם נענו לו – אם כי לא בקריאה ראשונה – והם נענים לו עד היום.
תודה לך, אסתר, על המכתב האמיץ ההוא. הפכת לדוברת שלום לכל זרעך.
