ישיבה היא מקום מאוד־מאוד מוזיקלי. כלומר, מקום שהמוזיקה והשירה (במובן של לשיר, לא של פואטיקה) תופסות בו חלק נכבד מאוד מההווי. אני רוצה לספר הפעם על חמישה אבות טיפוס מוזיקליים בלתי נשכחים. כאלה שדרכם אולי תצליחו לדמיין ולשמוע את הצלילים שמלווים את פסקול החיים בישיבה. אז כדרכנו, השמות בדויים. התיאורים מדויקים.
המתחזן
נתי ברקו היה פורח בימים הנוראים. שמישהו יאהב אותי כמו שנתי ברקו אהב את הסליחות ואת המנגינות של תפילות ראש השנה ויום כיפור. העניין הוא, שנתי היה נוהג להמשיך עם אווירת הימים הנוראים במשך השנה כולה, כך שהיית יכול לעבור ליד המקלחות בסתם יום רגיל באמצע זמן קיץ ולשמוע את נתי מחזן את "וכל מאמינים" ועושה לעצמו קול שני. היה בזה משהו קצת מדכא, אבל מי שהכיר את נתי מספיק טוב, ידע שזה לגמרי הובי אצלו. זה לא שהוא סוחב איתו את אימת הימים הנוראים למשך השנה כולה. בדיוק להפך. היו בו איזה ניתוק רגשי וחיבה טהורה למנגינות בלב, בלי שום קשר למשמעות שלהן. מצידו של נתי היה לשיר אפילו טקסט מהעיתון בלחן של "ונתנה תוקף". איך אני יודע? כי פעם נכנסתי לחדר שלו וזה בדיוק מה שהוא עשה.
המבין
אי אפשר היה להתקיל את ידידיה לנגר בכל מה שקשור למוזיקה חסידית. ידידיה היה פרפקציוניסט אמיתי, וכל ההיסטוריה של המוזיקה החסידית לדורותיה הייתה נהירה בפניו כשבילי נהרדעא. הוא זכר בעל־פה את שמות כל השירים והאלבומים שאי פעם יצאו בז'אנר עד לרמת הקנייטש. למי שלא יודע, להכיר שיר עד לרמת הקנייטש זה בעצם להכיר את השיר בדיוק כמו שהשיר הוקלט ובוצע בפי הזמר. אני פתאום קולט שאין תרגום מילולי בעברית למושג "קנייטש" ולכן גם קשה לי להסביר, אבל בגדול, ידידיה היה מסוגל לנזוף בך חמורות אם פספסת את הקנייטש המדויק בין הל' והו' בשיר "לולי תורתך" של מרדכי בן־דוד. באופן כללי הייתה לידידיה חולשה למרדכי בן־דוד. והוא הקפיד לקרוא לו MBD. כנהוג אצל המייבינים.
מצידו של נתי היה לשיר אפילו טקסט מהעיתון בלחן של "ונתנה תוקף". איך אני יודע? כי פעם נכנסתי לחדר שלו וזה בדיוק מה שהוא עשה
הווניק
אין לי מושג מאיפה צצה לה התופעה הישיבתית המשונה הזו. אבל היא קיימת, ומסקר קצר שערכתי לפני כתיבת הטור גיליתי שהיא נפוצה משחשבתי. בכל מיני הזדמנויות של שירה משותפת כמו בקבלת שבת למשל, היו נשמעים לפתע כאלה שהוסיפו את האות ו' בכל מיני מקומות לא קשורים בשיר. אם פגשתם פעם את התופעה הזו מקרוב תבינו מה אני כותב. כן, אני יודע שזה נשמע מוזר אבל בחיי שלפעמים זה עובד. לא בכל שיר, לא בכל לחן, אבל אתם מוזמנים לנסות את זה בבית עם הלחן המוכר של ר' שלמה קרליבך ל"לכה דודי". משהו כזה: "לווווכה דודי, לוווווקראת כלה, פוווווני שוווווובת נוווקוובלה…" המיוחד
לישי חדד היה טעם טוב. בכל התחומים. היו לו את העניבות הכי יפות ואת הספרים הכי שווים והשיחות איתו תמיד היו מרתקות. גם במוזיקה ישי היה אנין טעם. בשנים הראשונות להיכרות שלנו הוא העריץ עמוקות את אריה ברונר ואלי פרידמן ולהקות נשכחות כמו "בני הרבנים" של הרב צ'ייט.
מתישהו הוא נטש בזעם את ההגייה האשכנזית ועבר לשמוע את מה שנקרא היום מוזיקה יהודית. אהרן רזאל ויהודה גלאנץ ועדי רן. אלו היו השנים הראשונות של הז'אנר היהודי, וישי בפירוש הקדים את כולם, אך למען הצדק ההיסטורי, היה בזה משהו קצת מתנשא מצידו. אני זוכר את הפעם ההיא שהוא ביקש מידידיה לנגר להנמיך את הווליום באיזו מחרוזת בלתי נגמרת – משהו עם מיליון כלי נשיפה ולופ כזה של ניגון – ואיך ידידיה נעלב והטיח בו בחזרה, לך לך תשמע את כל המזרוחניקים שלך.
הקומזיצאי
לא מזמן פגשתי מישהי שעשתה איזה הקשר וגילתה שאח שלה למד כמה שנים מעליי בישיבה. ברגע שהיא אמרה את השם שלו, התמונה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה של גיטרה. או ליתר דיוק תמונה שלו עם גיטרה. בבית מדרש, בכותל, בחדר האוכל, בקמפ, בחנוכה, בפורים, במוצאי שבת, בליל שישי. הגיטרה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, והשירים שהוא שר עם הגיטרה היו כמעט תמיד של קרליבך. יש משהו בבחורים כאלה שמנצחים על קומזיצים, שאיכשהו מצליח לשבות את כולם. ולמרות שראש הישיבה החרים לו צי שלם של גיטרות במשך השנים, אי אפשר היה לפספס את הנחת על פניו של ראש הישיבה כשאותו בחור היה נעמד באמצע הדשא של מחנה הקיץ ומתחיל לפרוט בעדינות "שפכי כמים ליבך" ואיך אחרי כעבור כמה רגעים היו מתקבצים ובאים כל בני הישיבה לשבת מסביבו, לשיר ולרצות להיות כמוהו.
