הרס הערכים הדמוקרטיים במערב מסכן את החירות בעולם כולו

עוצמתו ההיסטורית הבלתי מעורערת של המערב הדמוקרטי לא נבעה מיתרונו הצבאי או הטכנולוגי. העליונות הצבאית והטכנולוגית נבעה מיתרונות פוליטיים וכלכליים שהמערב התבסס עליהם. אבל גם ההישגים הללו הם תוצאת סיבה עמוקה יותר: יתרונה של חברה חופשית וריבונית על פני חברות החיות תחת עריצות וכפייה.

המדינות החופשיות ריכזו ומינפו את האיכויות הגלומות באדם לתועלתן ולתועלת העולם כולו. הן ייצרו מערכת של תמריצים אישיים וחברתיים לחריצות והצטיינות, בסביבה שבה לאזרחים יש זכויות פוליטיות וחופש ביטוי, חקירה, התאגדות ובחירה. בתנאים הללו נוצרו גם נאמנות ואהבת העם והמולדת.

המדינות הדמוקרטיות היו איים של יציבות עולמית. האחראית המרכזית ליציבות הזו הייתה ארה"ב, המדינה המודרנית הראשונה. את עוצמתה מינפה המעצמה האמריקנית לטובת שמירה על הסדר העולמי ויצירת מערכת תמריצים גלובליים להגדלת החופש הפוליטי והכלכלי בעולם.

אמת, היו הרבה גיהוקים ושיהוקים בדרך. המערב הליברלי לא היה אוטופי. הוא עשה טעויות ועוולות, ואפשר למנות לו חטאים רבים. יתר על כן, במערב קמו גם תנועות מודרניות טוטליטריות מובהקות, הקומוניזם והפאשיזם, שפעלו בתוכו נגד הערכים הליברליים־קלאסיים, ובמקומות שבהם קנו אחיזה החליפו האלימות והדיכוי את החירות והשגשוג.

ועדיין, מבחינה השוואתית, המערב הדמוקרטי הוביל את האנושות לעידן של קדמה וחירות, והן הפכו את הגלובוס כולו למקום שהרבה יותר טוב לחיות בו ביחס לכל תקופה בעבר. הקדמה הזו מחלחלת לכל מקום. בניגוד לתפיסות רווחות אך שגויות, גם העולם השלישי היום בריא יותר, עני פחות, ואף חופשי יותר מבעבר.

זוהי תופעה מרתקת, כמעט פרדוקסלית. השיטה הדמוקרטית הרי פותרת מחלוקות וסכסוכים פוליטיים ואידאולוגיים בהסמכת האזרחים להחליף את ההנהגה בהסכמה הדדית ביניהם – כלומר, פוגעת בשלטון וביכולותיו – ולכן נחשבה בהיסטוריה לחלשה וחסרת היתכנות; אבל המערב הדגים שדווקא היא הקנתה יציבות וביטחון היסטוריים בהיקף גלובלי.

ההיסטוריה מפריכה את הפרדוקס, ומעלה השערה שדווקא ההפך הוא הנכון. שהיכולת למתן את הפוליטיקה, לרסן את ההנהגה, להקנות זכות בחירה והבעה חופשית לאזרחים, ולפתור מחלוקות פוליטיות בעזרת כללי משחק מוסכמים והוגנים, היא הבסיס לעוצמת המערב. היא מאפשרת מצד אחד להשיג עוצמות כלכליות, מדיניות ומדעיות חסרות תקדים, ומצד שני, לרסן את שאיפותיהן של הישויות המדיניות האוחזות בהן.

אם אכן הערכים הדמוקרטיים והליברליים־קלאסיים הללו עומדים בבסיס הצלחתו המבורכת של המערב, החדשות העולמיות רעות למדי. המערב חווה שחיקה בנורמות הפוליטיות הללו, והולך ומאבד את דרכו.

ערעור פנימי

ניתן לכך שתי דוגמאות פוליטיות עכשוויות בולטות. אוטווה היא בירת קנדה. בה שוכנים הפרלמנט הקנדי, בית המשפט העליון (והאקטיביסטי), וראש הממשלה טרודו. חלק ניכר מהמסחר עם ארה"ב עובר דרכה, באמצעות צי משאיות שנוהגים בו יותר ממאה אלף נהגים. מכיוון שהם עוברים את הגבול בתדירות גבוהה, תקנות הקורונה משפיעות עליהם במיוחד. מדיניותו של טרודו להחריף את תקנות הקורונה פגעה ברבים מהם, והם יצאו למחאה.

כך, בשלג ובכפור של אוטווה, מתאספים זה כשלושה שבועות נהגי משאיות קנדים רבים למחאה אזרחית. הם הגיעו ב"שיירת חירות", חסמו גשר מרכזי למעבר סחורות, והם מקיימים אירועים מדי יום. בתחילה טרודו לגלג עליהם, אלא שבינתיים הצטרפו למחאתם עוד רבים והיא הולכת וצוברת תאוצה ופופולריות, מתפשטת לערים נוספות בקנדה, ואף למדינות נוספות כצרפת וניו־זילנד.

הממשלה, שהחלה לאבד אמון ציבורי, הכניסה את הרשויות לפעולה. מימון ההמונים שגייסו נהגי המשאיות, כשמונה מיליון דולר, נפסל בטענת המשטרה שהם אלימים ועוברי חוק. בית המשפט אסר עליהם להפגין בגשר המרכזי שעליו עוברות הסחורות. וגרוע מכול, טרודו מנסה כעת להפעיל חקיקה לשעת חירום, שמקנה לו סמכויות אנטי־דמוקרטיות כהחרמה והלאמת רכוש של אזרחים, מניעת התאספות, גירוש ומניעת תנועה. מאז חוקק ב־1988, מעולם לא נעשה שימוש בחוק הזה.

קנדה וארה"ב, שלהן מסורת דמוקרטית מרשימה, הולכות מדחי אל דחי. שולט בהן שמאל שבז לחוק ולזכויות אזרחיות

בקנדה, אם כן, הופכים הפוליטיקאים הפרוגרסיביים לאלימים ודכאנים באופן חסר תקדים. בארה"ב, לעומת זאת, הקורונה לא מרגשת כל כך. ביידן לא עושה יותר מדי ביחס למגפה, ומשאיר למדינות ולמחוזות לטפל בה. בניגוד לטרודו, אין לו גיבוי משפטי לצעדי כפייה מופרזים, וממילא הוא מתקשה לקבל החלטות מדיניות משמעותיות.

אבל גם ארה"ב גועשת מחציית גבולות פוליטיים בידי השמאל. למשל, מפגיני שישה בינואר 2021, שפרצו לבניין הקפיטול, מתויגים במערכת המשפטית כמי שניסו לחולל "התקוממות" – טענה אבסורדית ומופרכת – ומוחזקים בהתאם, בלי זכויות בסיסיות, ונענשים בעונשים חריגים, במטרה תעמולתית ברורה. כאשר נזכרים בסלחנות להפגנות השמאל, הקשות והאלימות, בתקופת טראמפ, מבינים את האיפה ואיפה.

נוסף על כך, עוד ועוד ממצאים מעלים שממשל אובמה והמפלגה הדמוקרטית הפעילו נגד טראמפ ואנשיו את מערכות הממשל והמשפט וריגלו אחריו. השבוע נחשף שחלק מהריגול האזרחי נגד טראמפ נמשך גם בזמן כהונתו בבית הלבן. לא היה כדבר הזה. טענותיו של טראמפ שהשמאל מרגל אחריו, שזיכו אותו בתיאורים של פרנואיד וקונספירטיבי, מתחילות לקבל אישוש מדאיג.

קנדה וארה"ב, מדינות בעלות מסורת דמוקרטית מרשימה, הולכות מדחי אל דחי. שולט בהן היום שמאל שבז לחוק ולזכויות אזרחיות, ומשתמש בכוחו השלטוני כדי לפגוע באופוזיציה, בתומכיה ובמנהיגיה. כדי לנצח את הימין, השמאל רומס את הדמוקרטיה וערכיה, לקול עידוד חייליו הנאמנים באקדמיה, במערכת המשפט ובתקשורת.

את המערב אי אפשר לנצח מבחוץ, אלא רק לערער מבפנים – וזה בדיוק מה שעושה הפרוגרסיביות. לא תוכן עמדותיה הערכיות – שעליו אפשר להתווכח בדיון ציבורי – הוא הבעיה, אלא הבוז שלה לנורמות הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר ולערכים הליברליים־קלאסיים, ובמוכנותה לשבור את כל הכללים מתוך מסירות אידאולוגית מסמאת.

חולשת המערב, שמעודדת כיום את סין, רוסיה ומשטרים נוספים, איננה עניין של שינוי ביחסים הבינלאומיים. היא נובעת ממשבר ערכים אנטי־ליברלי פנימי שמחולל השמאל, ובעיקר מהפיכת הפוליטיקה מזירה של פשרות והסכמות לזירת מאבק אלים, שבו משתמשים בכוח שלטוני כדי להוציא את היריב האידאולוגי מתחום הלגיטימי והחוקי. ההרס הזה של המוסדות והערכים הדמוקרטיים מסכן את השלום, השגשוג והחירות בעולם כולו.