הקשר שבין חשיבה פרוגרסיבית להכרעות שיפוטיות סלחניות

שופט בית משפט המחוזי בחיפה דניאל פיש גזר 12 חודשי מאסר בלבד על מוחמד אסווד, כך דיווח השבוע כתבנו יאיר קראוס. אסווד, תושב יפו, היה מעורב במעשי האלימות והוונדליזם במלון האפנדי בעכו בימי שומר החומות. במעשיו היה מרכיב של תכנון וקור רוח, שכן הוא הורה לחבריו להסיר את מכשיר ההקלטה ממצלמות האבטחה. עשרות אורחי המלון ועובדיו הסתתרו בחדריהם בפחד מוות בשעת ההתפרעות. אחד מהם, מנהל סוכנות החלל הישראלית לשעבר וחתן פרס ביטחון ישראל, אבי הר־אבן הי"ד – נשרף למוות.

חוק המאבק בטרור קובע עונש של עשר שנות מאסר על מעשה אלימות במסגרת אירוע טרור. החוק דורש שלושה תנאים לזיהוי מעשה אלימות עם אירוע טרור: שהמעשה נעשה ממניע לאומני או אידאולוגי; שהוא נעשה כדי לעורר פחד או בהלה; שהוא מהווה פגיעה חמורה בגופו או בחירותו של אדם או סיכון ממשי לפגיעה כזו. כל התנאים התקיימו במקרה של אסווד, ובכל זאת הוא קיבל עשרה אחוזים בלבד מהענישה הקבועה בחוק.

חיפוש קטן במרשתת מגלה כי השופט פיש שימש מנכ"ל ויועץ משפטי ראשי בעמותת השמאל "אדם טבע ודין". למי שחושב שאין קשר בין חשיבה פרוגרסיבית להכרעות שיפוטיות סלחניות, מומלץ לעיין במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "תיאוריה וביקורת", המתפרסם על ידי מכון ון־ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

המחברים, הילה צבן ונמרוד לוז, מציעים לראות במאורעות עכו ביטוי אומנותי, או כפי שהם מכנים זאת "מיצג זעם של צעירים פלסטינים". ויש כמובן הסבר: "כדי להבין התפרצות זו של אלימות, שהייתה לכאורה ספונטנית, יש לנתחה על רקע תהליכי נישול ודחיקה מתמשכים של אוכלוסיית המיעוט הפלסטיני, המבנה האתנוקרטי העירוני, מעמד כלכלי חברתי ותחושת הדרה של הפורעים, ברובם צעירים נטולי אופק תעסוקתי".

בעיני צבן ולוז, המהומות הן "סוג של בילוי או בידור". ובמילים גבוהות יותר, "סוכנות פוליטית מגופנת, מעשה ואמירה פוליטיים שבאמצעותם הפרט תופס לעצמו מקום בעולם ובהיסטוריה". לדידם, מסגור נכון חיוני להבנת התופעה: "מיצג פריעת החוק בעכו הוא פוליטי במהותו, ואין למסגרו כפתולוגיה של עבריינות עירונית".

השניים מסבירים את ההיגיון של האמנים והאוצְרים של המיצג המופלא: "במהלך המאורעות נפגעו כשישים עסקים בבעלות יהודית בעכו העתיקה… יוזמות תיירות אלו מובנות בקרב תושביה הפלסטינים של עכו לא רק כג'נטריפיקציה (תהליך שבו אוכלוסייה חזקה רוכשת נכסים בשכונות מצוקה; י"י) שמעלה את מחירי הנכסים, אלא גם כחלק מתהליך ייהוד, שמקורו באסטרטגיה לאומית לדחיקתה ונישולה של האוכלוסייה הפלסטינית… כאן נכנסת לתמונה המדיניות האתנוקרטית העירונית והארצית, הפועלת מאז קום המדינה לייהוד העיר ולנישול פיזי וזהותי של תושביה הפלסטינים".

כמובן, המאמר לא היה שלם בלי אזכור הגרעין התורני, או בלשונם של המחברים "הג'נטריפיקציה האתנו־לאומית המסתייעת בגרעינים תורניים". לדעתם, "ההצטלבות בין הסיפור הלאומי לסיפור הכלכלי־מעמדי מייצרת זעם בשל תחושות ההדרה והקיפוח". אחרי קריאת הדברים הללו, לא ברור על מה ולמה הטיל כבוד השופט פיש שנת מאסר תמימה על האמן המיוסר, שבסך הכול ביקש לפקוח את עינינו לעוולות הקיום היהודו־ציוני. למה לא לתת לו להדליק משואה בהר הרצל?

בניגוד לערבי שיכול לרכוש קרקעות ביו"ש במסלול פשוט, יהודי המבקש לעשות זאת נדרש לעבור נתיב ייסורים

חותמת גומי

השופט ניל הנדל הוציא השבוע צו על תנאי בעתירה שהגיש ארגון רגבים נגד שר הביטחון ‎גנץ, המסרב לבטל את החוק הירדני הנוהג ביו"ש ואוסר מכירת קרקעות ליהודים. הצו מבטא אמירה ערכית של הנדל, אולם זוהי החלטה זמנית. בהמשך יתקיים דיון בחוק, כנראה בהרכב מורחב. אם תשאלו איך חוק הזוי כזה קיים עד היום בספר החוקים, התשובה היא שלפעמים משתלם למדינה לנהוג בגזענות.

הכיבוש הירדני הבין שריבונות מתחילה ונגמרת בשליטה על הקרקע, ולכן חוקק בשנת 1953 חוק הקובע שמי שאינו אזרח ירדני לא יוכל לרכוש קרקע בממלכה. חוק נוסף מאותה שנה קבע שתאגיד יוכל לרכוש קרקע רק אם יהיה רשום בירדן. אחרי מלחמת ששת הימים פרסמה ישראל את "המנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט" שקבע כי החוק הירדני ייוותר על כנו אלא אם כן חלק ממנו ישונה בצו אלוף. בשנת 1971 חתם האלוף על צו שלפיו חברה בבעלות יהודית תוכל לרכוש קרקע רק אם תתאגד ותירשם במנהל האזרחי. בנוסף, כל עסקת מקרקעין של חברה כזו חייבת לקבל את אישורו של ראש המנהל האזרחי. החוק מגביל אומנם את היתר רכישת הקרקעות ליחידים רק אם הם ירדנים, אולם הפרשנות הרווחת בקרב משפטנים היא שלערבים מותר לרכוש קרקע וליהודים לא.

בניגוד לערבי שיכול לרכוש קרקעות במסלול פשוט, יהודי המבקש לרכוש קרקע באזורי לב הארץ נדרש להקים חברה ולרשום אותה במנהל האזרחי, לקבל "היתר עיסוק" במקרקעין, ולבקש "רישיון עסקה" לכל עסקה בנפרד. הוסיפו את העובדה שמרשם המקרקעין מוגדר סודי ביותר, ואת סכנת המוות האורבת לכל ערבי המעוניין למכור קרקע. גאולת הארץ היא עסק לשחקנים קשוחים במיוחד.

כשיועמ"ש איו"ש נדרש לנמק מדוע יש להותיר חוק גזעני כל זה על כנו, הוא הודה באינטרס הפוליטי: "המלצתנו היא להותיר דרישה זו (קבלת היתר פרטני מראש המנהל לכל עסקת מקרקעין, גם אם נעשתה על ידי חברה; י"י) על מקומה. דרישת ההיתר נועדה לאפשר למפקד הצבאי לשקול שיקולים רחבים, בהם שיקולי ביטחון, שיקולי סדר ציבורי ושיקולים מדיניים".

המשפטן הבכיר לא מוכן לתת לכוחות השוק לפעול, ורוצה לשמור על שליטה פוליטית. סביר להניח שהמפקד הצבאי הנוכחי, תא"ל אבי בלוט, לא מכיר אפילו את הסמכות הדרקונית שהופקדה בידו, שכן מי שמנהל את העסק בפועל הוא יועמ"ש איו"ש, והמפקד הצבאי איננו יותר מחותמת גומי.  יועמ"ש איו"ש הסכים אומנם לשקול אפשרות של מסלול בקשות להיתר עסקה בעבור יחידים שאינם ערבים, אולם רגבים טוענים שאת החוק הגזעני הזה צריך לבטל מהשורש. מדינה שמתהדרת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא יכולה בשנת 2022 להותיר על כנם חוקים המפלים יהודים בצורה בוטה כל כך.