מי ייקח את הילדים: כך שרדתי שבוע כאָב חד-הורי

לאחרונה התחלתי לחשוב שאנחנו משפחה של טפלונים. יותר משנתיים מפרוץ המגפה, הקורונה לא הציבה רגל בביתנו. מילא לא היינו נדבקים באלפא ובדלתא, זאת לא חוכמה. אבל לא להידבק באומיקרון, עם שלושה ילדים במערכת החינוך ויפעת שאשא־ביטון כשרת החינוך? זה כבר הישג לספר עליו לחבר'ה. אבל אז, באמצע תוכנית רדיו, קרסה עליי התיאוריה. פתחתי את הוואטסאפ וראיתי את התמונה: שתי בדיקות, ארבע פסים, וטקסט שאמר: "מאמי, אני ופלג חיוביים".

טפלון עאלק. יותר סיר לחץ. מיד עשיתי מה שכל אדם נורמלי היה עושה ומיד דמיינתי איך האירוע הזה עתיד לפגוע בי מבחינת מדיניות. מה לעשות, הקורונה הפכה כבר מזמן לנגיף בירוקרטי: אתה כבר לא מתעסק בתסמינים ובמחלה, כי אתה מניח שתשרוד את זה, ובעיקר מתעסק במנהלות – כמה זמן נהיה נפרדים, מה עושים עם הילדים, מי הולך עם מי. קצת כמו גירושים, רק בלי הקטע של המזונות.

אדום זה לא כהה

התלבטנו בין שתי אפשרויות. הראשונה הייתה "כאן נדבקים בכיף" – כולנו נשארים יחד, נדבקים כולם כמה שיותר מהר, וגומרים עם זה. חשבנו על זה קצת אבל אז החלטנו שזה מטומטם. אם שנתיים נלחמנו בבית הזה לא להידבק, אין שום סיבה שנדביק עכשיו בכוונה זאטוט, זאטוטית ובעל. האפשרות השנייה היא מה שאני מכנה "הגישה האסקימואית": האסקימואים לפי האגדה שולחים את זקני השבט הנוטים למות על קרחון אל עבר השקיעה, וכך גם אני אשלח את הד"ר והעולל אל עבר הקומה השנייה בבית הוריה שהרגע החלימו מקורונה.

בחרנו בגישה האסקימואית, ושלחתי את השניים לדרכם. אחרי שעשיתי 14 בדיקות נוספות לי ולקטנים כדי לוודא שלא נדבקנו, האכלתי אותם, קילחתי אותם והשכבתי אותם לישון, ולפתע גיליתי שבשבוע הקרוב אני אב חד־הורי לתאומים.

בימים הראשונים שירן לא ממש תקשרה. היא חטפה את הקורונה קשה וסבלה מכאבי ראש, מחום גבוה ומפחד תהומי מאיך שאלביש את הזאטוטים לגן. אפשר להבין אותה, עד היום אני זכור בגן מסוים בתל־אביב בתור האבא שהביא עולל בבוקר עם נעל אחת. אני אבא מעורב, ותעיד הדוקטור שבכל הנוגע למטלות הבית אני בדוקטרינת מרב מיכאלי פינת החוג למגדר, אבל בכל זאת, זה כמו רדיו, יש הבדל בין להגיש תוכנית זוגית ובין להגיש לבד. כשאתה נתקע בזוג אז השני מחלץ אותך; כשאתה נתקע לבד, אתה בצרות.

חיי כאב חד־הורי התנהלו כשורה עד שהחלו להתקיף אותי אתגרים שעד אז נהגתי להפיל על ד"ר זמרי. הראשון הוא הכביסות, מטלה שבשעת שגרה מוטלת על כתפיה של שירן. ברגע שראיתי שסל הכביסה כבר מלא הבנתי שאי אפשר יותר לדחות את זה, וחייבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית. התקשרתי לשירן אבל היא לא ענתה, אז עשיתי מה שזכרתי: הפרדתי את הבגדים הלבנים מהכהים והכנסתי את כל הכהים למכונה. בדיוק אז צלצל הטלפון: זו הייתה הדוקטור, שכנראה חשה שמשהו רע עומד לקרות. היא התחילה לדבר אליי כמו שוטר אמריקני מול שודד בנק חמוש: "עצור, תוריד את האצבע שלך מהמכונה, תתרחק ממנה, רד על הברכיים ושים ידיים על הראש". קצת התעודדתי כשהבנתי שהיא מתחילה לחזור לעצמה ולנזוף בי: מתברר שאדום לא נחשב כהה, וגם כתום לא נחשב כהה, ויש הבדל בין כהה לצבעוני.

אז הפרדתי 400 סוגים של כביסה ל־300 מכונות נפרדות ותליתי. ניפגש מחר במלאכת הקיפול.

פזור, לא מוזנח

החד־הוריות המשיכה, ובבוקר למחרת קמתי בידיעה שבפניי האתגר הגדול ביותר: קליעת צמה. הזאטוטית סירבה להסתפק בתספורת "פזור גיבורת־על" שהצעתי לה, שזה בעצם פזור עם חרטוט־על. התקשרתי לשירן לשאול איך עושים צמה, והיא לא ענתה. עשיתי מה שאני עושה כשאני צריך להחליף גלגל, ונכנסתי ליוטיוב. האמת? עבד מדהים.

בתוך עשר דקות הצלחתי לנסות לעשות לה צמה, לקלוט שסתם קשרתי לה את כל השיער, לנסות לשחרר הכול, לגרום לה לבכות, לנסות שוב, להיכשל שוב, לגרום לי לבכות, לשכנע אותה ללכת על פזור, להיכשל, להוסיף שוחד בדמות בובת אלזה יקרה לאללה שהיא רוצה כבר מלא זמן, להצליח לשלוח אותה עם פזור, לחטוף מבט נוזף מהגננת כי פזור זה כינים, לבקש שתעשה לה צמה, ולקבל אותה בחזרה אחרי הצהריים עם שתי צמות הדוקות, כולל פיתולים מסותתים לאורך כל הראש שנועדו לרצות את הזאטוטית, ולגרום לי להרגיש עוד יותר חסר יכולת.

החד־הוריות הזמנית הלכה והתקדמה, וככל שעבר הזמן הרגשתי יותר ויותר בטוח בעצמי. התגעגתי לדוקטור ולעולל, אבל מצאתי גם כמה יתרונות במצב. יכולתי להירדם בסלון מול משחקי כדורגל. למדתי שהאנושות לא תיכחד אם הכלים בכיור יישטפו בבוקר ולא הרגע. והבנתי שממש כמו התירוץ שלנו לילדים בעניין האוכל, הבגדים ממילא מתערבבים על הגוף, אז אין צורך לקפל כביסה במשמעת גרמנית: אפשר פשוט לכווצ'ץ' ערימת בגדים של כל ילד בארון שלו, ושום דבר לא יקרה.

ככל שקרב קיצה של תקופת הבידוד התגברו שני רגשות עיקריים: געגועים ואימה מוחלטת לגבי מראה הבית. אחרי שבוע בלעדיה. ככל שהפס בבדיקות שלה הלך ודהה, כך פסי האבק על החפצים בבית, כולל התאומים, הלכו והתעצמו. אבל אב חד־הורי מנוסה לא יאמר נואש, בפרץ יצירתיות החלטתי שאני הולך על זה: הוצאתי מהמקום המוזר שמתחת לכיור את כל אביזרי הנקיון, הפשלתי שרוולים, והתקשרתי לעוזרת שלנו לשאול אם היא יכולה להקדים ביומיים.

שבוע ויום אחרי הפרידה האסקימואית שלנו שירן והעולל חזרו הביתה. כמובן, לפני כן שיחדתי את התאומים כדי שיחסכו מאמא שלהם כמה שיותר פרטים על ההתנהלות בבית בזמן החד־הוריות. הם עמדו בזה יפה והוסיפו שהיה כיף עם אבא, ואני הרגשתי ניצחון קטן של גבר שניהל שני טרוריסטים ביד רמה במשך שבוע כמעט ללא עזרה. הנחתי לאשתי להחלים בשקט, טיפלתי בהם, שיחקתי איתם, הלבשתי אותם יפה, האכלתי אותם טוב, ותאמינו או לא, הם אפילו לא מתו מצמה.