הרוב המכריע של האנושות 2022 נולד שנים רבות אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל טראומת המלחמה ההיא עברה בירושה לדורות הבאים, ומה שקורה החודש באוקראינה גרר אסוציאציה פוסט־טראומטית גם אצל ילדי המאה ה־21: הנה, אנחנו שוב ב־1938, היטלר חדש מתאנה לצ'כוסלובקיה חדשה, והעולם הנאור עומד מנגד.
לפי מיטב המסורת האמריקנית הבדלנית בימים ההם, נשיא ארצות הברית הבהיר השבוע שלא ישלח לאוקראינה חיילים. שאר מנהיגי מערב אירופה הסתפקו בשיחות תיווך או לכל היותר בנו־נו־נו, וכמו ב־1938 אילצו את הצ'כים התורנים להתייצב בגפם מול מכונת המלחמה האדירה של שכנתם התוקפנית. רק צ'רצ'יל בלט בהיעדרו. בכל מרחבי העולם הדמוקרטי אין היום מנהיג נחוש ונבון אחד שמסוגל להישיר מבט אל הרודן המיליטנט, ולגרום לו להשפיל מבטו. צ'מברליינים, לעומת זאת, עדיין יש בשפע.
טוב, פוטין אינו בדיוק היטלר. אין לו תורת גזע סדורה וכנראה גם לא נכונות נפשית להקריב עשרות מיליונים על מזבח חלומות ההתפשטות הטריטוריאלית שלו וחמדת ההשפעה. ככל הידוע הוא לא מתכנן להשתלט על כל העולם, רק לשחזר את מרחב השליטה הרוסית בתקופת ברית המועצות ובעידן הקיסרות הטרום־קומוניסטית. יחסו ליהודים סביר בהחלט. לפני שנתיים ביקר פה בפעם השלישית. בנאום ביד ושם הוקיע את האנטישמיות וטרח להזכיר שהצבא האדום שחרר את אושוויץ. אכן. מצד שני הוא אינו בוחל בחיסול יריבים פוליטיים, פוגע קשות בחירויות הביטוי בארצו, ומהווה סכנה הולכת וגוברת לשלום העולם.
התנכלותו הטרייה לאוקראינה עטופה בתואנות שווא שקופות, שמזכירות את חרחור המלחמה הגרמני במאה שעברה. בין השאר הוא תובע מאוקראינה התחייבות שלא להצטרף אי־פעם לנאט"ו, אף שהצורך האוקראיני בברית צבאית עם אירופה וארה"ב אינו נובע משאיפות לתקיפת רוסיה, אלא בעיקר מהצורך להתגונן מפניה. אם אוקראינה תצטרף לנאט"ו, פוטין יתקוף אותה בתור עונש; אם לא תצטרף, יתקוף בגלל חולשתה.
אוקראינה, שפירוש שמה בעברית הוא "על הקצה" או "אזור קצה", גדולה בשטחה פי 30 מישראל הריבונית ומונה 40 מיליון נפש, אבל הנסיבות ההיסטוריות והאופי הלאומי חרצו את חולשתה. כלכלתה ענייה והצבא דל בהתאם. לכן פוטין מעז להתגרות בה. יצריו הלאומניים אינם עומדים בפיתוי הגדול הזה, במיוחד אחרי שראה את המנוסה האמריקנית המבישה מאפגניסטן ואת רפיסות המערב בשיחות הגרעין עם האיראנים. ייתכן שבזמן הקרוב הוא יימנע מפלישה אליה בגלל שיקולים פנימיים, אך חרבו תתהפך תמיד מעל ראשה, ובעתיד הלא רחוק עוד יתנפל עליה, כפי שהתנפל על חצי האי קרים ב־2014.
ומה הלקח שלנו מהסערה הזו המתרחשת במרחק של כשלוש ורבע שעות טיסה מנתב"ג? לקח פשטני מאוד הנוגע לתפיסת הביטחון הלאומי: להיות עוד יותר חזקים.
כי בניגוד לרושם הרומנטי שנוצר פה בעשורים האחרונים, לא בטוח שאנחנו כבר אחרי עידן המלחמות הגדולות. פרנסיס פוקויאמה טעה קשות כשבישר על קץ ההיסטוריה לרגל התפוררות הגוש הסובייטי. שר ההיסטוריה לא רק שלא פרש לגמלאות, הוא עובד במלוא אונו, ובמצב עניינים שכזה מוכרחים לשמור מכל משמר על צה"ל כדי שיוכל לשמור עלינו גם בעתיד בלי צורך בעזרת זרים, שלא יבואו. אמריקה לא תטיס הנה חיילים בשעת צרה, ודאי לא אירופה. במקרה הטוב ישלחו תחמושת ואינפוזיות.
לכאורה אין צורך באירועי אוקראינה כדי להגיע לתובנה הזו, אבל בשנים האחרונות מטופחת פה בשקידה התחושה שאנחנו זקוקים לצה"ל הרבה פחות מבעבר, ושבימינו אפשר להסתפק ב־8200 ובכיפות ברזל. המקרה האוקראיני מעמיד דברים על דיוקם: אנחנו עדיין צריכים צה"ל חזק. אסור לנו להפוך אותו ל"צבא מקצועי" של שכירי חרב, לכרסם בתקציביו, להדיח בסיטונות את טובי לוחמיו בגלל תקלות כאלו או אחרות, ולהמשיך לכווץ את זרועות השדה שלו. כדאי לחשוב היטב לפני שמקצצים את הפנסיות של משרתי הקבע, עמודי התווך של הצבא כולו, וכמובן להקפיד על מפלס הרתעה גבוה בכל החזיתות, גם בחזית הפנים: כשחובשי מדים בורחים מעימות עם מתפרעים בשער שכם, חמאס מתפתה לתקוף בדרום, חיזבאללה בצפון, ושאר שונאי ישראל בשאר החזיתות. ככל שנהיה חזקים יותר, מספר שונאינו התוקפנים יתכווץ. אם ניחלש, הם יעשו לנו פוטין.
