ח"כ דודי אמסלם הוא אדם פיקח. דווקא משום כך, הניסוחים הקשים שלו בזמן האחרון מצערים מאוד. תחילה טען שהשופט דוד מינץ שתה בקבוק "ויסקי או ערק" לפני שדחה עתירה שלו. לפני שבועיים הצהיר שכל "האשכנזים הארד קור" הם גזענים. השבוע חולל סערה נוספת, כאשר הצהיר ששופטת העליון יעל וילנר לא ראויה לשפוט אפילו בבית משפט השלום, ושהנשיאה חיות וחבריה "שונאים את האמסלמים". הניסוחים היו כל כך בוטים, עד שהביאו את חיות לפרסם מכתב תגובה חסר תקדים, ואולי גם מיותר.
אי אפשר להתכחש לכאב שמבטא ח"כ אמסלם ולתחושת העלבון שלו. המציאות מוכיחה שיש פער עדתי בישראל, ואסור להשלות את עצמנו שהוא נעלם. אך גם אם הכאב אמיתי, הוא לא הופך את ההתבטאויות שלו לראויות. רבים מסתייגים מהסגנון של אמסלם, ובצדק גמור, אך בעיניי לא זו הבעיה העיקרית. מעבר לסגנון, אפשר לציין גם שאמסלם תוקף דווקא את השופטים השמרנים וילנר ומינץ, שבאופן עקבי מובילים מדיניות של איפוק שיפוטי. לא כדאי לבחון את השופטים לפי השאלה האם פסקו בעדנו או נגדנו בתיק מסוים. אם מתוך ריסון שיפוטי שופטים שמרנים דוחים יותר עתירות, בטווח הרחוק זה משרת את המטרות האסטרטגיות של הימין בישראל.
אך לדעתי גם זו אינה הבעיה העיקרית בדבריו של אמסלם. הבעיה הקשה יותר היא במערכת המוסרית שהוא מציג בעקביות. במקום מוסריות שבוחנת כוונות אישיות ומעשים פרטיים, הוא מציג מוסריות של מעמדות. התפיסה הזו מניחה שמי ששייך למעמד הגבוה – מעמד ה"אשכנזים הארד קור" – הוא גזעני ומרושע, לפחות עד שלא יוכח אחרת. כך יכול אמסלם לומר שכל השופטים התכנסו והחליטו שהם לא סובלים "את האמסלמים ואת המכלופים". האם באמת התרחש כינוס שנאה שכזה? האם באמת השופטים הם גזענים עלובים? במוסריות של מעמדות, השאלה הזו אינה חשובה מאוד. אדם לא נשפט על אישיותו ומעשיו, אלא על מעמדו. ברוסיה הסובייטית של שנות השלושים נרדפו ה"קולאקים", האיכרים האמידים וכל בני משפחותיהם, בלי לבדוק במה חטאו, אם בכלל. עצם השייכות למעמד היא החטא.
כנגד תפיסה כזו מצהירה התורה: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג). ברור שאסור לפגוע בדל ובאביון, ברור שצריך להגן עליהם מפני פגיעות שרירותיות, אך אסור למחוק את השיפוט המוסרי האישי. אי אפשר לקבוע באופן אוטומטי מי צדיק ומי רשע לפי חלוקה מעמדית. מוסריות של מעמדות היא מורשתו של השמאל הקיצוני, ואימוץ שלה הוא טעות קשה. הוא טעות משום שצריך להעריך אדם לפי מעשיו, ולא לפי מעמדו; והוא טעות משום שאנחנו עם אחד, ולא שני מעמדות.
לדאבון ליבנו, יש במדינת ישראל קיפוח ויש גם עוולות, ובאלה צריך לטפל במלוא הרצינות. אך הם אינם הסיפור הגדול של חיינו כאן. כאשר יכתבו ההיסטוריונים בעוד אלף שנים על המאה הראשונה של מדינת ישראל, אני מעז לשער שהם יכתבו על הנס הגדול של קיבוץ הגלויות, ולא על העוולות המדאיבות שנלוו אליו. אסור להזניח את העוולות הללו, אך אסור גם להפוך אותן לחזות הכול. אם הימין הישראלי יאמץ סדר יום של מלחמת מעמדות הרסנית, הוא ימעל בשליחותו ההיסטורית ובערכיו היסודיים.
