שלל משברים רדפו אחרי בנט לבחריין – המרד של רע"ם, העימות בקואליציה על פיצויי העצמאים והמתיחות בשכונת שמעון הצדיק בירושלים. הוא לא ציפה לפיצוץ גם בענייני דת ומדינה. הפרסום בחדשות 12 (של הח"מ) על העסקה שמקדם השר לשירותי דת מתן כהנא – נישואין אזרחיים בקונסוליות זרות תמורת ביטול סעיף הנכד בחוק השבות – תפס אותו לא מוכן. כששר האוצר התקשר אליו זועם, הנושא הבוער לא היה הסוגיות הכלכליות אלא הדתיות. ליברמן שמע על היוזמה עוד בשלבים מוקדמים, אבל הפרסום הרתיח אותו. מבחינתו זו פגיעה מכוונת, על הראש של הבייס שלו, בימים שהוא ממילא מאבד פופולריות.
יו"ר ישראל ביתנו הבהיר לבנט: נייט. ומיד אחר כך צייץ בטוויטר ש"ישראל ביתנו לעולם לא תשב בממשלה שתסכים לאיוולת כזאת". מבחריין המשבר אולי נראה גדול מכפי שהוא באמת, ובלשכת ראש הממשלה נבהלו: מתן כהנא קיבל טלפון עם הוראה להקפיא את היוזמה הנוגעת לסעיף הנכד. שתי חזיתות מתוחות כבר מול ליברמן, בנוגע לעצמאים ובנוגע לחרדים, ואין צורך להוסיף כעת שלישית בגזרת דת ומדינה. אלא שזה כנראה היה מאוחר מדי: ליברמן החליט להתעקש על החצי השני של הדיל, ופצח בקמפיין בעד נישואין אזרחיים. כל משבר שיסיט את השיח מיוקר המחיה דווקא משרת אותו.
גם בלי לזעזע את הסטטוס־קוו עם נישואין אזרחיים או שאלת מיהו יהודי, הכהונה של כהנא במשרד לשירותי דת תהיה בלתי נשכחת. שלוש הרפורמות השאפתניות שנכללו בהסכמים הקואליציוניים נמצאות בשלב מתקדם: מהפכת הכשרות כבר אושרה ונכנסה לשלב הביצועי הראשון שלה, שבו הרבנויות המקומיות יכולות להנפיק תעודות כשרות בכל רחבי הארץ – אם כי נקודת האל חזור תהיה רק בתחילת 2023, כשגם הבד"צים הפרטיים יקבלו את אותה סמכות. רפורמת הגיור, אחרי התיקונים המשפטיים, תובא לאישור ועדת השרים לחקיקה ביום ראשון הקרוב. לצידה יעלה להצבעה גם הסעיף השלישי מההסכמים – שינוי הרכב האספה הבוחרת את הרבנים הראשיים.
נוסח ההצעה של ח"כ משה (קינלי) טור־פז מיש עתיד מקטין את מספר חברי הגוף הבוחר ל־120, ומעניק רוב לנציגי השר (כהנא עצמו אגב מעדיף רוב של רבנים) כדי להבטיח מינוי רבנים ראשיים ציוניים וליברלים. סעיף מעניין במיוחד תובע שהמועמד יהיה בעל כושר דיינות (על פי חוק, הרבנים הראשיים משמשים בנשיאות בית הדין הגדול במשך חצי קדנציה), כך שמועמדים כמו הרב שמואל אליהו מצפת והרב מיכה הלוי מפתח־תקווה לא יוכלו להתמודד. הרב סתיו משהם דווקא כן.
כהנא היה מסתפק אולי בשלל הזה, אבל הקואליציה רוצה עוד: קבוצת ח"כים מיש עתיד, ישראל ביתנו, העבודה ותקווה חדשה מנסה לנצל את ההרכב הקואליציוני הנדיר ונטול החרדים כדי לשנות את הסטטוס־קוו בעוד סדרת נקודות: מרב מיכאלי מקדמת תחבורה ציבורית בשבת, יוליה מלינובסקי עורכת דיונים על נישואים אזרחיים, ושרן השכל הגישה הצעת חוק לנישואין בקונסוליות זרות. גם לפיד ניסה לקדם את הרעיון דרך משרד החוץ, וביש עתיד ניסו לברר מה ישכנע את כהנא לתמוך במהלך. מי שהאזין להתבטאויות עבר של השר לשירותי הדת, שאמר ש"אי אפשר לכפות על אנשים להתחתן ברבנות", יודע שעקרונית הוא תומך ברעיון גם בלי "תמורה" עבורו, אבל כהנא מתעקש על עקרון ההדדיות, מפני שהסטטוס־קוו נשחק באופן מסורתי, בפסיקות בג"ץ ובידי כוחות השוק, רק לכיוון אחד.
תמורת כל הישג נוסף לאגף הליברלי החליט כהנא לדרוש הישג לחיזוק הזהות היהודית של המדינה. לנציגי יש עתיד הוא השיב שמבחינתו ביטול סעיף הנכד יהיה תמורה הולמת, מהלך משלים לחוק הגיור: המדינה תפעל להקל את הגיור למי שכבר נמצא כאן, אבל תעצור את המשך זרימת הלא יהודים במסגרת חוק השבות. אנשי לפיד הבטיחו לחשוב, אבל חשיפת השיחות סיימה אותן בטרם עת. התגובה של ליברמן, אבל גם של אלעזר שטרן וגלעד קריב, מלמדת שבקואליציה הנוכחית זה כבר לא יקרה. כהנא כבר מחפש דיל אחר בבזאר של יחסי דת ומדינה.
המשבר הדחוף יותר, שגם בליבו עומד שר האוצר ליברמן, הוא בשדה הכלכלי. עם כל הכבוד לנתוני הצמיחה המצוינים שפורסמו השבוע (שהקרדיט להם מגיע לממשלה הקודמת, אבל בהחלט גם למדיניות הממשלה הנוכחית, שנמנעה מסגרים), הציבור מרגיש בעיקר את עליות המחירים החדות שמעלות את המתיחות בתוך הקואליציה, יחד עם עיכוב הפיצויים לעצמאים נפגעי גל האומיקרון. לפיד מאבד סבלנות מול ההתמהמהות בפיצוי העסקים הקורסים, וגם ההכחשות הנמרצות של הצדדים (יו"ר יש עתיד צייץ ש"בניגוד לניסיונות לסכסך אני עומד לגמרי מאחורי התוכנית הכלכלית של שר האוצר") לא יסתירו את היעדרותו של ראש הממשלה החליפי ממסיבת העיתונאים הכלכלית בשבוע שעבר, ואת העצמאות שמפגינים הח"כים של יש עתיד בוועדת הכספים. גם המארב שארגנו העצמאים לשר האוצר בסיועו של יו"ר ועדת הכלכלה מיכאל ביטון מכחול לבן, לא התרחש במקרה. ליברמן אמנם שליט כמעט יחיד בנושאים כלכליים, אך שותפיו לממשלה מצאו דרך ללחוץ עליו – לבודד אותו בתחום האחריות.
אולי כדי להתמודד עם כל אלה שלף שר האוצר "תוכנית לשילוב גברים חרדים בשוק התעסוקה". זאת לא תוכנית, אלא אוסף אקראי של צעדים. חלקם ממוחזרים, חלקם יישארו על הנייר. שרת הפנים שקד כבר הבהירה שלא תאפשר את ביטול ההנחות בארנונה למשפחות אברכים. קיצוץ הסבסוד במעונות היום הוא מחזור של החלטה קודמת שפרסם ליברמן בקול רעש לפני כמה חודשים, אבל חטף ברקס מבג"ץ שדחה את הביצוע בשנה. גם הסעיף הבומבסטי של הפחתת שעות הלימוד לאברכים אינו כולל קיצוץ בקצבה שהם מקבלים מהמדינה (כ־700 שקלים בחודש), אלא להפך: האברכים יקבלו את אותה מלגה, אך יידרשו ללמוד 20 שעות שבועיות ולא ארבעים, כדי לאפשר להם לצאת לעבוד בשאר הזמן.
הצעד הזה דומה מאד להורדת גיל הפטור ל־21: המדינה מוותרת לצעירים החרדים על חובת הגיוס בשלב מוקדם, בתקווה שלפחות חלקם ישתחררו מוקדם יותר מספסלי הישיבות. באופן דומה, הפחתת שעות החובה לאברך אולי תחולל קצת בעיות משמעת עבור מנהלי הכוללים, אבל עשויה אפילו להרחיב את מספר יושבי בית המדרש: גם מי שעובד בחצי משרה יוכל להירשם לכולל כאברך מהמניין. צעדים נוספים שמקדם שר האוצר מעלים את החשד לחוסר ענייניות. אם את העלאת המס על כלים חד־פעמיים תירצו בנימוקים סביבתיים, קשה להבין את ההיגיון בכוונה להעלות את תעריפי התחבורה הציבורית בערים החרדיות. החרדים נהנים ממחיר מופחת ומתחבורה יעילה יחסית, כי הם המגזר שמשתמש בה הכי הרבה. רק ל־42 אחוזים מהם יש רכב פרטי, לעומת כ־80 אחוז בכלל האוכלוסייה.
ליברמן צודק בנקודה העקרונית, אבל התזמון והסגנון רק פוגעים ביכולת לטפל בה. אין ספק בכך שמגזר גדל והולך משפיע על הכלכלה הישראלית בעצם בחירתו להעדיף חיי רוח על חומר, תוך הישענות על תמיכות וקצבאות מכיסם של משלמי המיסים. אבל הכריכה בין הסוגיה הוותיקה ליוקר המחיה שמטפס כעת היא פופוליזם. שר האוצר מבין שאין בכוחו לבלום את התייקרות חומרי הגלם והשינוע בעולם, או את האינפלציה הדוהרת בארה"ב, ולכן הוא מוצא יריב מקומי לתלות בו את האשם; במאמץ להינצל מלהבות הביקורת, הוא פשוט מסיט את האש לעבר החרדים.
