אין טובים ורעים במשבר באוקראינה. ואם יש טובים, אלה אינם המערב וברית נאט"ו. לא רק התבונה המדינית מורה שעדיף לישראל להישאר ניטרלית במשבר הזה, אלא גם התבונה המוסרית. למעשה, הדבר הקרוב ביותר למשבר באוקראינה היום הוא משבר הטילים בקובה בשנת 1962. רק המיקום הגיאוגרפי והתפקידים התחלפו.
משלהי המאה ה־19 ועד המהפכה הקומוניסטית של פידל קסטרו ב־1959, הייתה קובה תחת השפעה אמריקנית. קסטרו העביר את קובה לחוג השפעתה של האימפריה הסובייטית, שבסוף שנות החמישים הייתה בשיא כוחה. באוקטובר 1962 גילו האמריקנים שבריה"מ הציבה טילים גרעיניים בקובה, 220 ק"מ מאדמת ארה"ב, בתגובה להצבת טילים אמריקניים באיטליה ובטורקיה. הנשיא הצעיר ג'ון קנדי הבין שלארה"ב אסור להשלים עם איום קרוב וחמור כל כך. בנחישות, בתעוזה ובתבונה אסטרטגית הצליח קנדי לגרום לסובייטים לסגת ולהוציא את הטילים מקובה. 19 ימים של מתח מרקיע שחקים עברו על העולם כולו, מחשש לפריצת מלחמה גרעינית בין שני הגושים.
היום מנסה המערב באמצעות ברית נאט"ו לעשות דבר דומה לרוסיה של פוטין. נפילת השלטון הקומוניסטי ברוסיה גרמה למדינות רבות שהיו תחת השפעתה בברית ורשה להחליף צד ולהצטרף לברית נאט"ו. אבל בניגוד למדינות כמו מזרח גרמניה, הונגריה וצ'כיה, אוקראינה היא סיפור אחר לגמרי. היא הייתה תחת השפעה תרבותית ומדינית רוסית מובהקת לאורך ההיסטוריה, חלק גדול מהזמן הייתה חלק מרוסיה, רבים מאזרחיה הם רוסים אתניים, והיא גם חולקת גבול ארוך עם רוסיה.
עכשיו מתכוונת אוקראינה בעידוד המערב להצטרף לברית נאט"ו, איום שרוסיה לא יכולה להרשות לעצמה שיתממש. מובן שהמשבר מורכב יותר ומכיל עוד גורמים, אבל זוהי תמציתו.
המשבר הזה מביא לידי ביטוי ממדים עמוקים יותר מאשר הממד הגאו־פוליטי. בספרו "התנגשות הציביליזציות" מעריך סמואל הנטינגטון שהזהות התרבותית והדתית תהיה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. לפי ניתוחו רוסיה היא תרבות נבדלת מתרבות המערב. ואכן, מה שמשבר אוקראינה חושף בפנינו הוא מאבק בין שתי תרבויות, שיטות מדיניות ומערכות ערכים.
לא במקרה מאיים המערב על רוסיה דווקא בכלים כלכליים ולא באמצעים צבאיים. עיקר כוחו של המערב הוא בתחום הכלכלי. הקפיטליזם הביא לו עושר עצום שמאפשר לו לאיים בעיצומים כלכליים. אבל אותו קפיטליזם בדיוק, שסוד כוחו והצלחתו הוא אינדיבידואליזם קיצוני, מונע ממנו להפעיל כוח צבאי בעת הצורך. יש למערב עוצמה צבאית גדולה יותר מזו של רוסיה, אבל אין לו רוח שמסוגלת להפעיל אותה מול יריבים. הקפיטליזם בנוי על הפרט התחרותי, שמביא להתפתחות כלכלית וטכנולוגית אדירה, אבל מפרק את הלאומיות ואת החברה. וכשאין אומה מאוחדת, אלא רק אוסף של יחידים השרויים בתחרות זה עם זה ובחוויית חיים של "אדם לאדם זאב", אי אפשר לצאת למלחמה. איש לא מוכן לשפוך את דמו אם העולם הערכי והמוסרי שהוא חי בו אינו נותן ערך לשום דבר מעבר לחייו הפרטיים.
רוסיה, לעומת זאת, בנויה על רוח ותרבות אחרת, ועל שיטה מדינית שונה. הקומוניזם ששלט בה במשך שבעים שנה לא שינה את תרבותה מן היסוד ולא פגע בזהות הלאומית השורשית שלה. גם לא בפטריוטיזם הרוסי. נהפוך הוא. ניצחונה של בריה"מ על היטלר במלחמת העולם השנייה היה בזכות הפטריוטיזם הלאומי של "אמא רוסיה", ולמרות האידיאלים הקומוניסטיים, שהיו רק שכבה חיצונית ללאומיות הרוסית השורשית שהמשיכה לרחוש תחתיהם.
ממהותה של השיטה המדינית והכלכלית שלו וממהותה של הרוח, התרבות ומערכת הערכים שלו, המערב יכול לאיים על רוסיה בעיצומים כלכליים אבל לא במלחמה צבאית. עיצומים כאלה הוא הטיל על רוסיה בעקבות סיפוח חצי האי קרים ב־2014, והם התגלו כמכאיבים אבל לא מכריעים. גם מול איראן ומול סין, העיצומים מתגלים כנשק שאין בו כדי לנצח. פוטין, כמו קנדי בזמנו, נלחם על הבית. סביר שהוא יצליח לכפות על המערב לחזור בו מכוונותיו ולהימנע מצירוף אוקראינה לברית נאט"ו.
במשבר כרגע באוקראינה נאבקות שתי ציוויליזציות; שתי שיטות מדיניות ותרבותיות שונות; שני גילויים נבדלים של הרוח האנושית. קפיטליזם דמוקרטי ליברלי מול לאומיות וצבאיות. בקרוב נראה איזו רוח תיכנע בפני רעותה.
