מבקר הספרות הבריטי סמואל ג'ונסון טבע במאה ה־18 את האמרה הידועה "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל". רוצר לומר: במקרים רבים מדי, כשאנשים נתפסים בקלקלתם בעקבות מעשים רעים שעשו, הם נוטים להתעטף בגלימת הפטריוט ולטעון שמבקשים להתנכל להם בשל נאמנותם היתרה לעמם. כיום המניות של ערך הפטריוטיות נמצאות כנראה בירידה, ומכיוון שכך מצאו להם כמה נבלים מפלט חדש ופופולרי יותר: העדתיות.
זה התחיל עוד בימי משפט דרעי הראשון, לפני כחצי יובל שנים. הטענה שמתנכלים לו בהיותו מזרחי עלתה כבר אז, הביאה להקמת ישיבה בשם "שאגת אריה" סביב בית הכלא שבו ריצה את עונשו, ואף היטיבה מאוד עם מפלגתו. במערכת הבחירות הראשונה שאחרי כליאתו של דרעי זכתה ש"ס ל־17 מנדטים, ההישג המרשים בתולדותיה.
דרעי ראה כי טוב, ובהמשך דאג להדגיש עוד יותר את מוצאו המזרחי, כשחזר לשם נעוריו מכלוף. בשבועות האחרונים הוא השתמש שוב בשם הזה כדי לתקוף את יחסה של מערכת המשפט כלפיו גם במשפט השני. אגב, המזרחיות של דרעי משמשת אותו בעיקר לצרכים משפטיים פרטיים; לאו דווקא כדי לתקוף את מערכת החינוך החרדית האשכנזית, שיחסה הגזעני לתלמידים מזרחיים בוטה בהרבה מכל מה שניתן לייחס למערכת המשפט.
ודוק: בהחלט אפשר לטעון שמערכת המשפט עשתה ועושה עוול לאנשים רבים, בכך שהיא נקטה במשך שנים רבות בפרקטיקה של החמרה עם אישי ציבור; אולי מתוך מחשבה של אנשי הפרקליטות שמעמדם המקצועי יעלה ככל שעל חגורתם יתנוססו יותר קרקפות ציבוריות בכירות. את הפרקטיקה הזו אפשר לבקר לגופה, או לחלופין לטעון שלאנשי ציבור יש כוח וזכויות יתר רבות, ולכן לגיטימי לתבוע מהם נורמות מחמירות יותר. בכל מקרה, הקריירות הפוליטיות של יעקב נאמן, אברהם הירשזון, רפאל איתן ואהוד אולמרט נפגעו גם הן מהעמדתם לדין, לצד הקריירות של דרעי, רפאל פנחסי, אביגדור קהלני, ועוד.
לאחרונה נוספו לרשימת המקופחים העדתיים עוד אישים. אחד הוא יעקב ברדוגו, שהודח מתפקיד מגיש יומן הערב של גלי צה"ל, תוך כדי הצעה שימשיך לשדר בתוכניות אחרות. לזכותו של ברדוגו ייאמר שהוא עצמו דווקא לא הרבה להשתמש בטיעון העדתי, אלא טען לקיפוח בעיקר כימני. אבל הרשתות החברתיות עשו זאת במקומו. האמת היא שאם הוא קופח, היה זה דווקא לטובה. אין ולא היה בתולדות הרדיו הישראלי שדר שהרשה לעצמו להפוך כך את השידור לתעמולה מתלהמת לטובת סדר יום אישי של פוליטיקאי כלשהו, שבמקרה הוא גם זה שדאג להשיג לשדר את מעמדו המיוחד. יתכן שדווקא אורך הרוח כלפיו נבע מהיותו ימני ומזרחי.
מקופח אחר הוא ח"כ דודי אמסלם, שבגלל מוצאו לא זכה עד היום להיבחר לא לכנסת ולא לממשלה. והמקופח המזרחי הגדול מכולם הוא כמובן בנימין בן מכלוף ומסעודה נתניהו; האיש שגדל במעברה ועד היום מבוסס בבוץ של עוני ודלות. תחקירים אומנם חשפו שנתניהו דווקא בא ממוצא אשכנזי, אבל לחסידיו זה לא מפריע. לשיטתם, מערכת המשפט רוצה לחסל אותו פשוט משום שהוא זוכה לאהדתם והערצתם של המזרחיים.
חשוב לומר: בתולדות המדינה אכן נעשו מעשי עוול ואפליה רבים כלפי בני עדות המזרח, וגם כלפי אנשי ימין. על רבים מהם נכפו המגורים במקומות מרוחקים, בהנחה שהם יקבלו את הדין; רבים אחרים הודרו ממעמד שווה בתחומי התקשורת והתרבות. מה שחמור הוא הניסיון לנצל באופן ציני את העוול הממשי הזה כדי להגן על נורמות פסולות בתחום הפוליטי, בתחום התקשורתי ובכל תחום אחר.
עם זאת, האחריות לתיקון מוטלת לא רק על מנצלי העדתיות. גם מי שתובעים דיון ענייני חייבים להוכיח שידיהם נקיות. אם שדר ימני ומזרחי מודח בצדק, ידאגו ראשי התחנה ביוזמתם למנות שדרים מזרחיים וימניים ראויים. גם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שראויה לשבח על ירידתה מהאולימפוס המשפטי לטובת תגובה ציבורית הולמת לח"כ אמסלם, צריכה להבטיח שבתי המשפט בישראל לא יקיימו אפליה משום סוג. גם לא בין המגבלות שנכפו על אמסלם כאחראי על החברות הממשלתיות, ובין אלה שהותרו לבני גנץ בפרשת מינוי עמיר פרץ.
