סדקים ראשונים הופיעו במחנה תומכי בנימין נתניהו. אלה לא רק צלילים עמומים של אכזבה אלא פער שהולך ונפער בין מערכת הדימויים והציפיות מראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר לבין התנהלותו בפועל של המנהיג הנערץ. נתניהו אכזב שלוש פעמים את חוג אוהדיו בתקופה האחרונה.
הוא נכנס למשא ומתן מול גורמי הפרקליטות על עסקת טיעון בעניינו העמד ותלוי בבית המשפט, וגייס לטובת העניין את אהרון ברק שנחשב בקרב קהלים מסוימים לאבי המהפכה השיפוטית; הוא נמנע מלהתייצב להפגנה שערכו אוהדיו במרכז תל-אביב על רקע העיסוק בפרשת ה"רוגלות" שיש לה השלכה על משפטו; ובימים האחרונים נמנע מלספק גיבוי לח"כ אמסלם בהתכתשות הפומבית שהוא מנהל עם נשיאת בית המשפט העליון חיות.
מי שעוקב אחר הרשתות החברתיות לסוגיהן יכול ללמוד על הקושי של מחנה פוליטי לא מבוטל להבין את התנהלות נתניהו שהציפייה ממנו היא כמובן לקוד התנהלות המבטא באופן צלול ומלוטש את קולה של "ישראל השנייה", על-פי הקטגוריה שהעמיד העיתונאי אבישי בן חיים, ולפרש את התנהלותו האחרונה כסוג של רפיון או פיק ברכיים המשקפים את עוצמתם של הגורמים הפועלים נגדו והצלחתם היחסית.
אולם, כאן מונחת נקודת עיוורון מסוימת החושפת פרדוקס עצום ביחסים שבין מנהיגי הליכוד לבין קהל תומכיהם. נתניהו מעולם לא השתייך סוציולוגית ל"ישראל השנייה", גם אם הפך לייצוג האולטימטיבי של המחנה הזה, כמו אגב מנחם בגין לפניו. בהיבט הזה, הפרופיל של צמרת הליכוד, להבדיל משכבת המג"דים של התנועה, רחוקה מאד להיות מבשרו של קהל תומכיה. נתניהו הוא אחר בהגדרתו הסוציולוגית, אמריקני-מערבי בתרבותו, שלא לומר איש אמיד מבחינה הונו, ולמעשה אם מתבוננים על אלה הטוענים לכתרו במפלגת השלטון לשעבר, כמו ברקת, אדלשטיין, כץ ונוספים – מדובר בפרופיל חברתי דומה והומוגני למדי.
מעבר לנקודת המבט הסוציולוגית, מרתקת היא זווית המבט הפוליטית. כאן מונח פרדוקס ענק שמלווה את נתניהו בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך. הדבר שהופך את נתניהו ל"ישראל השנייה" איננו הרכיב הסוציולוגי אם כי עקרונות תרבותו הפוליטית הנוטה לפרגמטיזם, גמישות ולהליכה בתווך שבין קצוות מסוגן אפיינו את העולם היהודי בכלל ואת יהדות המזרח בפרט. מדובר ביסוד קבוע שאפיין את מדיניותו לאור השנים הן בנושאים המדיניים-ביטחוניים והן בנושאים הכלכליים-חברתיים.
כך, למשל, נתניה ניסה לאזן בין הגישה הכלכלית הניאו-ליברלית לבין טיפול בתופעות הלוואי החברתיות שלה וניסה להלך בין הטיפות בין גישה אקטיבית כלפי אויבי ישראל במזרח התיכון לבין הימנעות מהרפתקאות צבאיות גדולות. גישת אמצע זו אפיינה גם את משנתו הפוליטית והקואליציות אשר העמיד נטו לשלב גורמי מרכז פוליטיים בין אם המדובר ב"יש עתיד" של יאיר לפיד או ב"התנועה" של ציפי לבני.
אל מול גישתו הפרגמטית בנושאי מדיניות ופוליטיקה הקפיד נתניהו לשמר דימוי חיצוני רביזיוניסטי נוקשה למדי שהציג אותו כסוג של אידיאולוג מובהק ואף טיפח את הדימוי הזה דרך מערכת של הגדרות פוליטיות, תבניות לשוניות וקטגוריות מושגיות שיצרו למשל דיכוטומיה בין ימין ושמאל: הם ואנחנו, ערבים ויהודים, שמרנים וליברלים. כל זאת, במציאות שבה הוא עצמו התנהל בתווך שבין אותן קטגוריות והיה בפועל לראש הממשלה הכי יהודי בתולדות המדינה, אם נשתמש במילותיו של מנחם בגין אחרי "המהפך" של 1977 כאשר נשאל איזה ראש ממשלה הוא מתכוון להיות ("ראש ממשלה בסגנון יהודי").
נתניהו אימץ אם כן קודים קלילים של תרבות-פוליטית הנוטה לגמישות פרגמטית, תחת צלו הכבד של דימוי מודרניסטי-אידיאולוגי. הקודים הללו ממשיכים לאפיין את התנהלותו גם עתה, ביום שאחרי כהונתו כראש ממשלה, בכל הנוגע למהלכיו המשפטיים וליחסו לרשות השופטת. בהיבט הזה, נתניהו, שכאמור סוציולוגית הוא בשר מבשרה של "ישראל הראשונה", אינו הולך אחר הדימוי שטיפח לעצמו בקרב אוהדיו מ"ישראל השנייה".
דווקא אלה מאותו מחנה שאמורים היו לשאת את דגלה של תרבות פוליטית גמישה ופרגמטית מסתמנים כמי שדוחים פשרנות ומתינות ומבקשים לראות במנהיגם את נושא הדגל במסע הצלב הקדוש כנגד המחנה שממול. מכאן כנראה נובעת ציפייתם כי נתניהו ינהל את משפטו עד תום (למעשה עד טיפת דמו האחרונה); מכאן נובע הרצון לראות אותו מוביל עד חורמה את הקמפיין נגד הרשות השופטת; מכאן גם הציפייה כי יתמוך באופן מוחלט בדוד אמסלם מול אסתר חיות; ומכאן גם האכזבה והתסכול על רקע המתח שהולך ומתחדד ולא בפעם הראשונה בקריירה של נתניהו בין המציאות לבין הדימוי, ולמעשה בין צמד "הבנימינים": זה המתון בפועלו וזה האידיאולוג בסגנונו.
המסקנה מכל זאת היא שאולי מערכות הדימויים וההגדרות באמצעותן אנו נוטים לנתח את המערכת הפוליטית לא ממש חופפות את המציאות עצמה ומסונכרנות אליה. נייר הלקמוס לכך הוא נתניהו בעצמו שמוכיח בתנועה החמקמקה שבין ההגדרות והקטגוריות דרכן מנותחת המערכת הפוליטית עד כמה הן פריכות ועמוסות דימויים עצמיים וקולקטיביים שבחלקם לא תואמים את המציאות. רק הוא משקף עד כמה השדה הפוליטי בישראל הפך לאמצע גדול ומטושטש שהקרבות הקשים המתנהלים בו אינם מבוססי תפיסה או הגדרות חברתיות, אם כי מבוססות נטו על ענייני כוח ושליטה בין אליטות.
