הוא שתה?
הוא שתה.
מהקפה?
מהקפה.
האם היה בו ג'ין?
זו הייתה השאלה המרכזית. האם היה בו ג'ין בקפה? רום? כמה רום? אפשר היה להרגיש בטעם? האם הקפה הזה, ששמואל לחיאני, שמיל בפי החבר'ה, ירד איתו לגינה כדי לשתות קפה בעודו צופה בילד הבכור שלו, עידו, רץ ונופל בכבדות בין המתקנים, מנסה להחזיק בעקב התחרות בינו ובין העולם – תחרות שבוודאי יכשל בה בכל שנות הגדילה שלו, מה שהסב לשמיל גם כאב עמום, כאילו נכשל בעצמו, וגם איזו שמחה לאיד מגוחכת, מטופשת, שהדחיק – האם הקפה הזה היה מהול באלכוהול?
כנראה שכן.
שמיל רחרח את שאריות הקפה. הוא הריח כמו כל קפה אחר. זו הייתה המטרה המקורית למעשה. תכסיס שהגה לבדו. לרדת לגינה עם כוס תרמית. לשתות קפה שיסווה את הריח של האלכוהול. לעשות את עצמו משגיח על עידו, חווה איתו 'שעות איכות', 'רגעים יפים בין אבא לבן'. לכרסם איזה משהו, אולי לפטפט, אחר כך לעלות חזרה מבלי שמיכל תשים לב. הייתה זו רק טעות שדניאל פשוט לקח לו את הקפה ושתה ממנו. האם דניאל שם לב?
מי יודע. החרדה החלה לטפס בו. אפילו ממיכל חשש פחות.
האם מיכל שמה לב?
לפני שנתיים היא ביקשה מפורשות שיפסיק. הם נסעו לשבת במלון במרכז ירושלים, תכננו לעשות ערב זוגי (קלפי משחק זוגיים, ארוחת ערב נחמדה, היה בקבוק יין יקר, מאתיים שקל, שהם הביאו במיוחד, הילדים היו אצל ההורים של מיכל), בבוקר לעשות סיור בשוק מחנה יהודה, ואחר כך להסתובב בשבת, אולי לקפוץ לקידוש אצל דוד, האח הצעיר שלה שזה עתה התחתן, אבל עוד לפני שהתחיל הערב הזוגי הוא פתח את בקבוק היין, כי יין צריך לנשום. ובני אדם מה, לא צריכים לנשום? צריכים. הוא שתה קצת כדי לבדוק אם זה שווה היה מאתיים שקל, אחר כך היה עוד קצת. לשבחו יאמר שהוא השאיר קצת בכוס כדי שגם מיכל תספיק לטעום.
היא חזרה מהמקווה ומצאה אותו שיכור. צוחק. קצת מתקרב מדי. לא במצב לקלפים זוגיים. אחר כך הייתה בחילה. קריסה בשירותים. הוא נרדם על שטיח האמבטיה כשהדלת נעולה. בבוקר התעורר עם כאב ראש ובושה איומה. מיכל חיכתה לו, רותחת מזעם, מבויישת. תפסיק, היא אמרה, פשוט תפסיק. היא בכתה קצת.
איך הגעת למצב הזה?
כמעט שנתיים אחרי. האם מיכל שמה לב? יודעת?
הוא שותה בגינה.
לפעמים מגניב קצת לבקבוקים של הילדים. זה עוזר להם להירדם.
שאלה אחרת, דחופה יותר: האם דניאל שם לב?
דניאל אמר שהכל בסדר. ככה הוא אמר. מפורשות, יש לומר. הוא חייך לשמיל. הוא הנהן. שמיל הצטער על כל הסיפור. בשביל מה היה צריך לשתות? לרדת לגינה? עידו ממילא נופל בין המתקנים. רץ אחרי ילדות שקטנות ממנו, לא מצליח. הרגליים הקטנות שלו כושלות. אפס קואורדינציה, הילד הזה. שישב יראה סרטונים ביוטיוב. מה לו ולגינה. בכלל הוריד אותו רק בשביל הקפה, ועכשיו דניאל שתה הכל.
בסך הכל קצת אלכוהול. טיפה. לא הרבה. אולי שני צ'ייסרים בחישוב הכולל. מהול בכמעט שלש מאות מיליליטר קפה. מה זה יעשה לדניאל. הוא לא ישים לב בכלל. קצת יתעייף. ילך הביתה. ירדם קצת מוקדם מדי. הוא לא ישים לב.
ואולי הוא כן שם לב? אמר 'הכל בסדר' כדי להסתיר את המבוכה? מה הוא חושב על שמיל?
היה עדיף להישאר בבית.
אבא! עידו צעק. אבא, תראה! הילד עמד על המגלשה הגבוהה. עמד עמד. כלומר לא התיישב, לא נאחז בכח בדפנות המגלשה כמו בכל פעם אחרת. לא סירב לטפס על הסולם. ממש עמד על המגלשה. שמיל התמלא גאווה בילד שלו, שעומד על המגלשה. אולי שלש מטר גובה. לא נופל. כל הכבוד, עידו! הוא צעק, ומיד צעק 'תיזהר, זה מסוכן!' וראה איך שיווי המשקל של הילד מתערער.
הילד הזה!
שמיל רץ למגלשה. דוחף ילדים קטנים אחרים, רולרבלייס, אופני איזון במאה שמונים שקל, בימבות, במבות, ילדים מנוזלים, ילד דוחף ילד אחר, ילד אוכל תפוח, הוא רץ וטיפס על המגלשה הגבוהה, נאחז בדפנות, נאבק נגד כח המשיכה שאיים למשוך אותו, הוא טיפס על המגלשה וראה איך היציבות של הילד מתערערת עם כל צעד שלו וכשהגיע למעלה הילד קרס היישר לזרועותיו המגוננות של שמיל.
"כל הכבוד" אמרו אימהות על הספסל. דפנה הייתה שם, ושיר גם, וניצן – האימהות מהגן. הוא החזיק את עידו והתגלש איתו למטה. "איזה אב מסור," הן אמרו. "אב השנה," אמרה מישהי. הוא חייך.
"אתה בסדר?" הוא שאל את עידו, אבל מעשה שטן, הילד התחיל לצרוח שהוא לא רצה לרדת, ולמה הוא הוריד אותו, ושהוא מבקש תכף ומיד לחזור לראש המגלשה כי הוא המלך. כלומר, עידו, הוא המלך. וכשהתחיל לצרוח, שמיל התקשח בתוך תוכו. הוא שנא את הצרחות האלה. "תהיה בשקט," אמר לעידו. "אתה לא מלך".
"אני כן המלך," ייבב הילד. השעה באמת הייתה מאוחרת מאוד. עוד רגע כמעט באה השקיעה, ולכן אמר לאימהות ערב טוב, ולדניאל ערב טוב, והלך הביתה. עידו סירב ללכת, והוא סחב אותו על כתפיו. מקלל את הכובד של הילד, את שריריו הרפויים, את העיקשות.
בדרך חשב:
הוא שם לב, דניאל? הוא טעם את הקפה הזה? האם הוא יודע, כלומר?
לא שיש משהו להתבייש בו. קצת אלכוהול. מי מאיתנו לא שותה קצת אלכוהול. קידוש קלאב בשבת. ויין, בטח. כל סעודה. ולפעמים בירה בלילות חמישי, או משהו קטן לחזק את הלב בליל טבילה. מי לא שותה, אה? אין מה להתבייש.
ובכל זאת, בדרך הארוכה והפיכחת הביתה, לא יכול היה להימנע מלחשוב. האם דניאל יודע על האלכוהול? האם הוא שם לב? האם מישהו, בכלל, שם אליו לב?
