הוא לא היה אמור למות. זה לא מה שצריך לקרות לאחר עיכוב חשודים למעצר. במיוחד לא כשמדובר באדם בגיל שמונים. את אירוע מותו הטרגי של עמאר אסעד, הצבא צריך לתחקר ולהסיק מסקנות. אסור שאירועים כאלה יישנו.
אבל זה לא רק המוות המיותר, שניתן היה למונעו. תמונה שפרסם אחד החיילים, ושבאמצעותה הוא מנסה לזכות אותו ואת חבריו, מראה כיצד אסעד שכב כפות על הרצפה בעוד ראשו מורם מעט. 'הוא עוד היה בחיים כשהם עזבו את המקום', טוענים החיילים.
אז זהו, שלא. התמונה הקשה הזו מספיק חמורה כדי לחייב את החיילים. אולי לא בהריגה, אבל כן בהתנהגות קשה ובלתי הולמת כלפי עצורים, ובני אדם בכלל. אדם בגיל שמונים לא אמור לשכב כך, כפות על הרצפה. חם לא היה בלילה ההוא. והטמפרטורה של רצפת אתר הבנייה הייתה כנראה נמוכה באותה עת. לשכב כך על הקרקע זה לא רק משפיל. זה גם מסוכן עבור איש בגיל הזה.
זה לא משנה כיצד הגיע אסעד למצב הזה. גם אם התנגד למעצר והיה צריך להפעיל כוח נגדו, הוא לא צריך לסיים את הלילה כך. המראה הנוראי הזה שלו זועק מילה אחת, והיא: אדישות. אדישות לחיי אדם וכבוד אדם במובן הפשוט היותר. אדישות לסיטואציה הקשה הזו, שבו בחור בגיל 19 מפעיל כוח כלפי אדם בגיל 80. מישהו שם היה צריך לפחות להושיט יד ולהושיבו. לא נראה שלמישהו מהחיילים היה מספיק אכפת כדי לעשות זאת.
כל ההצדקות של הפעולה הצבאית כשלעצמה (ובטוחני שיש) לא יכסו על היחס המחפיר הזה שניתן לאסעד. גם בעת לחימה צריך להתנהל בצורה מוסרית והולמת. לא הכול מותר בעת הלחימה, ועם כל הקושי שבדבר, חייל יהודי צריך לדעת להכיל את המורכבת הקשה ולעיתים הבלתי-אפשרית הזו.
נקודה זו הייתה אחת הבשורות החשובות של המסורת היהודית לדורותיה. המסורת היהודית הייתה בין הראשונות בהיסטוריה שקבעו חוקים למלחמה. היא הבחינה בין סוגי המלחמות (מצווה ורשות), חייבה קריאה לשלום כתנאי מקדים למלחמה, ובעיקר הייתה מודעת למחיר המוסרי שהרג בני אדם גובה מאתנו. היא דיברה על רחמים שיש להתמלא בהם גם לאחר מלחמה צודקת (דברים יז; בדין עיר הנידחת), ואפילו ביחס אדם שנידון למוות בבית משפט קבעה שיש ל"ברור לו מיתה יפה". שכן, גם כלפיו חלה מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
אבל מעל כל זה מרחף הכלל היסודי של תורת ישראל, והוא שכל אדם נברא בצלם אלוהים. ולא רק יהודי אלא כל אדם. ויהא הוא חשוד או דרוש לחקירה, ואפילו מפגע שנוטרל ואינו מהווה עוד סכנה. יש אב אחד לכולנו, מקור משותף שממנו כולנו באים, וגם אלוהים אחד שבשמים, שצופה בנו ודורש שנכבד כל אדם באשר הוא אדם.
השבוע נאם נשיא המדינה יצחק הרצוג בכנס מיוחד לציון 40 שנה לפטירת הרב צבי יהודה קוק. בקהל ישבו רבנים מהציונות הדתית, ראשי ישיבות וגם תלמידים. בנאומו התייחס להיבט המוסרי של האירוע הטרגי עם מותו המיותר של אסעד. תחילה הוא קיבל שריקות בוז על דבריו, בהם הוכיח את התנהלותם של החיילים, אך כשהמשיך והסביר כיצד הרב קוק שהמוסר היה נר לרגליו, וקשר את זה בזה, קיבל מחיאות כפיים רמות. זו עדות לקצוות השונים המתקיימים יחד, כשהמציאות המורכבת פוגשת את ההלכה והמוסר היהודי.
דווקא מחיילי 'נצח יהודה', שמכירים היטב את מסורת ישראל, יש לצפות להקפדה יתירה על הערכים הללו. דווקא הם, שמגיעים מעולם לימוד התורה, צריכים להפגין רגישות גדולה יותר לחיי אדם, ובמיוחד לאנשים מבוגרים מהם בהרבה. מסורת דתית לא אמורה להוביל אותנו לאדישות ואטימות אלא להפך; לכבוד רב יותר לכל אדם. לכן גם אם החיילים יצאו לבסוף זכאים בדין, האדישות המוסרית שלהם תצטרך להיות מטופלת. התמונה שפירסמו אינה כתב הגנה. היא כתב אישום מוסרי ורוחני ראשון במעלה.
הרב ד"ר עידו פכטר, חבר במיזם "הבימה-אלמנבר" ליצירת חזון דתי לשלום
