אני לא יודעת אם מה שאני הולכת לדבר עליו קשור לאוטיזם אבל זה בהחלט חלק עצום מהחיים שלי.
אני דיכוטומית, אני רואה הכל בשחור ולבן. אין אצלי גוונים באמצע. כשאני כועסת אני מאוד מאוד כועסת. כשאני שמחה, אין אדם יותר מאושר ממני וכשאני עצובה, העולם בשבילי הפסיק להתקיים. הדיכוטומיה לא מתבטאת רק בממד הרגשי, אלא גם במובן של דעות. אם אני מכירה אדם שאני לא אוהבת, זה לא סתם "היי הבן אדם הזה מרגיז אותי", אלא יותר כמו "הבן אדם הזה זה הדבר הכי גרוע שאי פעם נתקלתי בו ואני שונאת אותו עם כל תא בגופי". כך גם אם אנשים שאני אוהבת. ברגע שפגשתי אותך ויש לי רושם טוב עלייך את אוטומטית הופכת לחברה הכי טובה שלי שאני אגן עליה בכל מחיר.
דרמה קווין, יש שיגידו. קצת מפחיד גם. לפעמים אני בעצמי נבהלת מהתגובות המוגזמות שיש לי שאני לא ממש מצליחה לשלוט עליהן- בין אם אלו התפרצויות זעם או התלהבות בלתי נשלטת. לפעמים גם עצם זה שאני מדברת בקול רם זה בפני עצמו מפריע לאנשים אחרים. וזה לא עוזר כשבאים ואומרים לי- "את יותר מדי!" או "אולי תפסיקי להתנהג ככה!". זה כמו לבוא לבן אדם עיוור ולומר לו- "למה אתה לא רואה?". אני יודעת שזה קיים, אני רוצה להשתפר, אבל זה לא כזה פשוט. המרפאה בעיסוק קוראת לזה "אימפולסיביות" וזה הדבר העיקרי שאנחנו עובדות עליו בשנתיים האחרונות. אני מרגישה שיפור, הרבה בזכות עצות שהיא נותנת לי כמו- להתאמן כל פעם שאני מרגישה שאני עומדת להתפרץ או לכתוב הכל ביומן.
לפעמים יוצא לי לחשוב על הנטייה הזו שלי, לראות דברים שחור או לבן, ואני תוהה ביני לביני- אם הדבר הזה שהוא חלק כל כך גדול מהחיים שלי, האם אני באמת רוצה לשנות אותו ולהיות מישהי אחרת? התשובה היא שכן ולא. אני רוצה ללמוד לשלוט בכעסים שלי ובדברים שעלולים לפגוע באחרים. לגבי יתר התגובות, כמו התלהבות היתר, זה חלק ממי שאני ולא הייתי רוצה לשנות את זה. אני אוהבת את האופוריה שאני מרגישה כשאני שמחה או עצם העובדה שאני אעשה הכל, אבל ממש הכל, בשביל החברים שלי.
זה גורם לי להבין שלפעמים אני כן אוהבת את התכונות היותר "קשות" שלי. זה מוזר להודות בזה אבל אני חושבת שלא צריך לשנות כל תכונה שאולי מתקבלת כ"לא בסדר" בחברה שלנו. צריך לעבוד על זה כמובן, אבל לא לוותר על חלקים בתוכנו שבאים גם לשרת אותנו, בטח ובטח אם זה חלק ממי שאנחנו.
