הזיכרונות התחילו לחזור ואני נגררתי יותר ויותר לתוך החיים עם הפוסטראומה, הטריגרים הפגיזו אותי ללא יכולת להשתלט עליהם, נפלתי לתוך אבל כבד. הקדשתי שעות לסדר את העולם הפנימי שלי, ובתוך כל זה המשכתי לתפקד – זוגיות, הורות, עבודה, קניות, כביסה… וכל הזמן בכיתי. וידעתי – מעגל ראשון שחשוב לקחת איתי למסע הזה הוא המעגל המשפחתי: הילדים שלי, אישי- חברי הטוב, ידיד נפשי.
התחלתי עם בני הבכור, שהיה אז נשוי רק חודש ימים וסיפרתי לו, את כל מה שידעתי אז לספר. ביקשתי ממנו שישתף את כלתי בכל מה שיוכל. אחריו סיפרתי לביתי, תלמידת החכמים, ואחריה לבני החייל ולילדי שבישיבה. חיפשנו איך לאחוז אחד בשני כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים וכל מה שהיה מוכר הוא זר, חוץ מאשר הביחד שיש לנו. אני הבנתי שצריך לייצר שיח משפחתי, כי הם גם צריכים אחד את השני כדי לדעת איך להתמודד עם כל העומס הזה. אז נסענו לעוטף עזה, שם גרה חברה חכמה שלי, שיש לה רוח גדולה כל כך שידעתי שהיא תוכל ללוות אותנו בדרך הזאת. לקחנו כולנו בוקר, זמן לעצמנו ונסענו אליה – אמא ואבא, בן וכלה נערה ונער. ישבנו בסלון ביתה וחיפשנו את המילים להיות ביחד בתוך הדבר הזה.
כלתי הייתה אז בתוך המשפחה שלנו באמת רק חודש והילדים שאלו – רגע, אולי נכון יותר להיפגש רק אנחנו, בלעדיה, כי אנחנו צריכים לדבר על עצמנו, על המשפחה. ואמרתי להם, וברוך ה' שידעתי לומר את זה- "יקרים אהובים לי, יש רק שתי דרכים לחיות יחד כמשפחה. האחת היא ביחד, ואז זה ממש לא משנה שרק עכשיו אנחנו מכירים אותה כי אנחנו מבססים כאן את העתיד שלנו ואת היכולת שלנו לרקום ביחד חדש. והשני הוא להמשיך בפיצולים, בסודות ובשקרים מכל מניי סוגים, ואז – אז אין ביחד. וגם אם זה הכי מוצדק ונכון בעולם שיש דברים שאנחנו רוצים ללבן על העבר, וזה מרגיש קצת קשה ולא שייך עם מישהי שאנחנו עוד מתרגלים אליה –יש רק דרך אחת להתקדם כאן וזה ביחד". וכלתי, האישה הנהדרת שהיא, הגיעה איתנו לשיחה הקורעת קרביים הזאת. בפשטות המובנת מאליה שלה שהיא מביאה איתה לכל מקום שהיא. וזה היה מרפא. וזה היה ביחד, וידענו אז שנעבור את זה.
בכל יום שעבר מאז נשבעתי להם ולעצמי שאעשה כל שביכולי לשמור עליהם תמיד ושמערכת היחסים לא תתחלף – אני האמא ואני כאן עבורם וזה לעולם לא יהיה להיפך. אבל אתמול, כשבני אמר לי 'אמא, אני מרגיש שאת עצובה, אני מחבק אותך ומחזיק אותך כאן איתי", הרגשתי את נוכחותו זורמת בעורקי, מנחמת.
למדתי לסמוך על החושים שלהם ולתת להם להוביל לפעמים, להתקרב אליי – גם אל הפצעים וגם אל השברים. אני מדברת איתם שונה לגמרי ממה שהכרתי מהוריי שלי, ואנחנו ממציאים לעצמנו כל הזמן שפה חדשה. לפעמים אני שואלת – זה בסדר לך שאני מספרת לך את זה? והם מביטים בי בעיניים הטובות שלהם ומלמדים אותי שאפשר לי להיות להם לאמא גם מתוך השברים הכי גדולים שלי, גם מתוך השאלות, גם כשאני עצמי לא יודעת איך מתקדמים מכאן. אני לא האמא הכל יודעת. אני האמא והם ילדיי וילדותיי. ככה פשוט. והם טובים לי בהיותם, מחזיקים את הנוכחות שלי בחיים האלו כאן ואיתם.
בבוקרו של היום בו פרסמתי ברבים את דבר הפגיעה שחוויתי, צעד שידעתי שיעורר הדים רבים, לקחתי את שלושת הילדים הצעירים שלי לים. ישבנו שם, מתבוננים בגלים כשהכלבה האנרגטית שלנו מתרוצצת סביב לנו במעגלים וסיפרתי להם. אמרתי שהייתה לי ילדות עצובה. שונה מאיך שהם גדלו. שהיה צריך לשמור עליי יותר טוב וזה לא קרה. שיש לי פצעים וצלקות שכואבים מאוד, עד היום, שהם רואים אותי בוכה הרבה ועכשיו הם מבינים יותר למה, ושקוראים לזה פגיעה מינית. אמרתי להם שאני רוצה שאנשים ידעו שזה היה כדי שנוכל לשמור על הילדים שלנו טוב יותר וכדי שהעולם יהיה יותר נקי מאלימות ומניצול של ילדים. דיברנו הרבה, הגלים ליחכו את כפות רגלינו ואחר כך הם קמו לשחק. נשמתי עמוק את רוח המלח וצבע המים הכחולים וידעתי שהם איתי במסע שלא רציתי בו ולא תכננתי אותו אבל שעליי לצעוד בו. והדבר הכי גדול שאוכל לעשות זה לקחת אותם ביחד איתי.
כשחזרתי הביתה כבר חיכו לי אלף הודעות והמון אנשים שרצו לדבר איתי. חלק תהו– אבל מה יהיה אם מישהו ידבר על הילדים או יזרוק להם משהו בקשר לזה ברחוב או בבית ספר?
'הילדים?', לא לגמרי הבנתי את השאלה – הם איתי. הם הכי איתי שיש. אני לא דואגת.
