"כשאנחנו יוצאים, הסטייק שלה עולה לי 90 שקלים", מספר לי יואב, כשהוא יושב על הספה מולי, לצד דנה אשתו. במבט ראשון היינו חושבים: "מי זה הקמצן הזה?!", ומניחים שהבעיה הזוגית כאן היא ההתייחסות של יואב לכסף, לתגובה שלו על "התשעים שקלים" שהוציא על דנה ולהשלכה של הבילוי שלהם על חשבון הבנק המשפחתי.
אך התבוננות מעמיקה יותר תגלה לנו שהמילים הבעייתיות באמירתו של יואב הן לא "תשעים שקלים" אלא המילים "שלה" ו"לי". יואב תופס את עצמו ואת דנה כשני אינדיווידואליים שחולקים חוויות, חשבון בנק ומשכנתא. הם שני שותפים בדירה אחת. הבעיה האמתית היא שיואב הוא "רווק נשוי".
זאת אומרת אדם, גבר או אישה, שעונד על אצבעו טבעת נישואים, הוא נשוי שנה, חמש שנים או עשרים ועדיין בתפיסתו ובהתנהגותו הוא רווק. "הרווק הנשוי" יכול להתגלות דרך מצב שונים: לעיתים יהיה זה אדם שמוציא סכומי כסף גדולים בלי התייעצות עם בת הזוג או אדם שלא מוכן לקום בלילה לתינוק כי "את האמא ומחר אני עובד"; לפעמים נראה אותו מחליט לצאת לחופשה עם חבריו בלי להסתכל אחורה; המצב דומה אצל בני זוג שמחזיקים חשבונות בנק נפרדים ואין בניהם שקיפות כלכלית או במצב בו אחד מהם אומר שהתמודדות רגשית או מקצועית של השני: "זו הבעיה שלך, לכי תטפלי בה לבד".
לעיתים לא נראה התנהגויות חיצוניות של ה"רווק הנשוי", אלא הוא רק מתהלך עם המחשבה השקטה: "אם לא ילך, מקסימום נתגרש".
תפיסה זו, של "רווק נשוי" מנוגדת למהות היסודית של נישואין: אנחנו לא שותפים לדירה או לחיים, אנחנו יצירה חדשה בעולם. הקמנו משהו חדש, בנינו עולם שלם יחד, הבאנו חיים חדשים לעולם. ככאלה אנחנו מתנהלים כזוג כל הזמן: מול השמחות ומול העצב, מול הרגעים הגדולים של אחד מאתנו ומול רגעי השבר שהשני חווה. אנחנו לא בוחרים מתי להיות זוג ומתי להיות שני רווקים שחיים בבית אחד.
אין ספק כי במערכת נישואין בריאה יש מקום לא רק לאחדות הזוגית לתחושת "היחד", אלא גם לנפרדות, למקום האישי של כל אחד מאתנו. ההבנה שאנחנו לא רק "אחד" אלא גם "שניים" היא קריטית לקשר זוגי בריא, אך במציאות הזוגית של היום, רבים נותנים מקום גדול ל"שניים" על חשבון ה"אחד", לאינדיווידואליות של כל אחד מבני הזוג על פני הידיעה וההחלטה שהם יחד. נקודה.
האם נהיה מוכנים להיות כנים, נעצור רגע ונשאל את עצמנו: "האם יש בתוכי אפילו מעט מה"רווק הנשוי"?
