הבשורות רודפות זו את זו, החדשות טובות עד כדי צביטה עצמית. צפון-קוריאה מוותרת על פצצות הגרעין ומוציאה את המומחים שלה מאיראן, על איראן עצמה ניחתות מכות צבאיות ומדיניות, נתניהו כוכב בינלאומי, אמריקה עולה לירושלים, ישראל חוגגת 51 שנים בבירתה המאוחדת ולקינוח נטע האנדרדוג זוכה באירווויזיון. משק כנפי ההיסטוריה מהדהד בקצב יומי. תודה לך, נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.
מה מספר לנו רצף ההתפתחויות הזה? מה הסיפֵּר (הנרטיב) העולה ממנו?
ישנם לקחים מידיים בכל הנוגע להתמודדות עם כוחות הרשע בעולם. תפיסתו הכאילו פשטנית, אך הכול כך נכונה של טראמפ, הוכיחה את עצמה מול קים ג'ונג-און. הכוחניות המאיימת של הנשיא הנוכחי, הבהירה עד כמה הגישה הרכה והפוסט מודרנית של קודמו, הייתה טיפשית ופחדנית בעת ובעונה אחת. אך לא אובמה. דוקטרינת טראמפ מגחיכה את 'מכוני המחקר', מייתרת את 'צוותי החשיבה', מבטלת דורות של 'מומחים'. האיש והשיגעון התבררו כיעילים פי אלף מכולם.
אבל יש מסר זועק יותר מהימים הללו והוא נוגע אלינו. ההכרה האמריקנית בירושלים, התמיכה הבלתי מסויגת שממשל טראמפ מעניק לנו, והרוח הגבית שמנשבת למעננו בכל העולם, מאוששים מחדש את הצדק ההיסטורי של הסיפור שלנו – סיפור שבמקומותינו יש יותר מדי שרוצים לשכוח.
כי כבר שנים רבות שדווקא בשכבות המובילות של הארץ הזו, מה שנקרא "האליטות", מכרסם הפקפוק בצדקת קיומנו בארץ ישראל ובזכותנו עליה. התמשכות הסכסוך עם הערבים, מחיר הדמים שהוא גובה, התרחקות הדורות הצעירים ממסורת ישראל ובעיקר התעמולה הארסית שההנהגה הערבית עם שותפיה היהודים ועמיתיהם האירופים הכניסו בקודקודם של יותר מדי אנשים – כל אלה החלישו את כוח העמידה של מי שאמורים היו להיות בחזית העם היהודי.
למעשה, מצב השיח בקרב החוגים המשפיעים, הוא כזה שאפילו המושגים הבסיסיים, 'יהודים' ו'ערבים', מכובסים כאן תחת ההגדרה 'ישראלים'. אין זה מקרה. טשטוש מונחי היסוד נועד לערער את עילת העילות של קיומנו כאן – מדינה יהודית בארץ ישראל.
הימים ההיסטוריים האלה הם תזכורת לציר סביבו אנו סובבים, למוקד לו אנו מחויבים, לסיפור האמיתי שמוביל את חיינו, לתופעה שאין לה ורע בעולם כולו: עם מפורד אך מיוחד שב לארצו השוממה אחרי כמעט אלפיים שנה. כן, בסיפור הבראשתי הזה, רבים כל כך בעולם מאמינים, גם אם אנחנו לא אוהבים לספר אותו בקול. להם אין ספק למי שייכת הארץ הזו וגם לנו לא צריך להיות כזה.
מההכרה של טראמפ בירושלים ועד ההערצה הסינית וההודית לישראל, מאות מיליונים בעולם מקבלים ללא עוררין את העלילה הלא שגרתית שלנו, משתאים ממנה, מתפעמים ממה שבנינו כאן ב-70 שנות, לא חושבים שיש לנו על מה להתנצל ואפילו רואים בנו מודל לחיקוי. חלקם, היו רוצים שנפתור את הבעיות עם שכנינו, וכמובן שגם אנו רוצים בכך. אבל, בניגוד לקריסה הפנימית שעברה על חלק מהאליטה הישראלית, אותם מיליונים לא כופרים בזכותנו על המקום הזה.
זהו המסר של משק כנפי הימים האלה. הנס, שאנו לא תמיד מבינים אותו ובוודאי לא שולטים בו, ממשיך להתממש. אנו צריכים לאחוז אותו בשתי ידיים ולא להתבייש בייעוד המצופה מאתנו. עם ישראל, בארץ ישראל, על פי תורת ישראל.
