מיד לאחר שנכנס אובמה לבית הלבן הוא זכה בפרס נובל לשלום. בימים ההם, לפני תשע שנים, כתבתי טור שבועי בעיתון "מעריב". בטורי כתבתי אז שבאותה מידה היה אפשר להעניק לו את הגראמי, הפרס הנחשב של תעשיית המוזיקה. אמנם הוא לא הקליט שום שיר, כתבתי, אבל מצד שני הוא גם לא עשה שום שלום. זו הייתה פשלה חמורה שלי, כי למרבה התדהמה אובמה דווקא זכה בשני פרסי גראמי, על גרסאות מוקלטות של ספריו. פישלתי כשלא בדקתי האם זכה בגראמי, אך להגנתי אומַר שהיה קשה לחזות את העובדה המדהימה הזו. איך האיש הזה הצליח להקסים כל כך הרבה ועדות פרסים? רק על זה מגיע לו אוסקר.
אובמה נכנס לתפקידו אפוף בהבטחות אגדיות לשלום עולמי, לפיוס כולל עם המוסלמים, לשמחה ולששון לכל אומות תבל. אנשיו פיזרו הצהרות יהירות על פתרון מהיר לסכסוך הישראלי־ערבי ועל עידן חדש של שלום ואהבה.
בפועל, יש הטוענים שאובמה גרם את הנזק הגדול בהיסטוריה למדיניות החוץ האמריקנית. הוא התנכר בעקביות לידידיה של אמריקה והתחנף לשונאיה. מדיניות החוץ ברוח וודסטוק הביאה לרצף קטסטרופות: על מצרים השתלט ממשל מוסלמי קיצוני, פוטין כבש בכוח את חצי האי קרים וסיפח אותו לרוסיה, סוריה שקעה במלחמת אזרחים נוראה, עם איראן נחתם הסכם תבוסה גרעיני. "אובמה מותיר אחריו אדמה חרוכה במזרח התיכון", קבע בייאוש פרופ' אלן דרשוביץ, איש שמאל נודע.
ואז הגיע טראמפ. אני לא מתפעל מהאדם הזה, לא הייתי רוצה אותו כשכן שלי, ומן הסתם גם לא הייתי מצביע עבורו. עם זאת, מדיניות החוץ שלו מתבררת כמוצלחת הרבה יותר מזו של אובמה. בנאומו הראשון באו"ם הכריז טראמפ, לתדהמת השומעים: "אם נצטרך, נשמיד את צפון-קוריאה". היה ברור שעידן הפרחים והפרפרים של אובמה נגמר. שר החוץ של צפון־קוריאה אמר בתגובה שדברי טראמפ הם נביחות של כלב.
טראמפ המשיך להדק את הסנקציות על צפון־קוריאה, והחליף עם מנהיגיה סדרת עלבונות הדדיים. מנהיג צפון־קוריאה, קים ג'ונג און, איים לתקוף את ארה"ב. טראמפ השיב: "נגיב באש ובזעם". מבקרי טראמפ מרטו את שערות ראשם, והצהירו שהוא מוביל את העולם למלחמה גרעינית. הרי קים, הרודן המטורף, לא מוכן לקבל את כללי המשחק המקובלים. בארצו הוא שינה אפילו את חוקי הכדורסל, וקבע שכל סל שנקלע בשלוש הדקות האחרונות יהיה שווה שמונה נקודות, כי דקות הסיום של המשחק שעממו אותו. אי אפשר לאיים על אדם כזה בכוח.
מתברר שאפשר. כנראה גם רודנים מטורפים יודעים לזהות היטב באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה, ובאיזה צד של הכוונת גבוהה יותר תוחלת החיים. במהלך מפתיע טרף קים את כל הקלפים, וזימן מפגש שלום עם נשיא דרום־קוריאה. בוועידה היסטורית הכריזו שניהם על סיום הסכסוך בין הקוריאות, ועל פירוק חצי האי מנשק גרעיני. במקביל פנה קים לארה"ב וביקש לקיים מפגש פיוס היסטורי עם טראמפ. אין לדעת אם המפגש הזה באמת יביא לפירוק הגרעין הקוריאני. מה שכבר ברור הוא שהכוח שהפגין טראמפ הצליח הרבה יותר מהפיוס שהקרין אובמה.
בעולם צודק ומושלם היו לוקחים את פרס הנובל מאובמה ומעבירים אותו לטראמפ. אבל זה בדיוק מה שאפשר ללמוד מכישלונו של אובמה: העולם אינו מושלם. המחלוקת העמוקה ביותר בין שמאל לימין קשורה בנקודה הזו.
הרבה מעמדות השמאל מבוססות על ההנחה שבני אדם בטבעם קורנים אהבה, הגינות וחסד; רק מוסדות חברתיים מקולקלים, מנהגים מעוותים וחשדנות מיותרת חוסמים את כל הטוב הזה. לכן צריך להילחם במוסדות מסורתיים, להכרית מנהגים ישנים, לבסס את הכלכלה על תכנון ריכוזי הגון ולעשות שלום שמח עם אויבים.
אנשי הימין, לעומתם, יודעים שבני אדם אינם מושלמים. תבונתנו פגומה, רגשותינו מעורפלים וגם מאגרי האהבה שלנו מוגבלים. אנשים אוהבים את הקרובים אליהם, מחבבים את עניי עירם, אוהדים את בני עמם, וחשדנים כלפי עמים אחרים. אין לשאוף לאוטופיה מושלמת של אהבה וצדק, כי החזון הזה ימיט עלינו אסון. אין די ברצון טוב, ונחוצים לנו מנהגים ומסורות, משפחות איתנות, ספקנות בריאה כלפי פוליטיקאים שמתיימרים לפתור את בעיות היקום, וגם מאזן כוחות בינלאומי קשוח.
נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט היה אומר: דבֵּר חלש, והחזק מקל גדול. יורשו טראמפ אומר: דבר חזק, והחזק מקל גדול. אני מעדיף את הגרסה של רוזוולט, אבל העיקר הוא חלקו השני של המשפט. בעולם מלא זאבים, אסור שמנהיג העולם המערבי ישמוט את המקל. נקווה שרוחו תעמוד לו להניף את המקל הגדול הזה גם מול מדינת הרֶשע איראן.
