לכל המגניבים מבין קוראיי שאין להם פייסבוק, או סתם לבני התשעים פלוס, אספר לכם על טרנד מהחודשים האחרונים של עמודי פייסבוק העונים לשם "וידויים אנונימיים". וידויים אנונימיים של סטודנטים, מושבניקים וכו'. טרנד משעשע ביותר, יש לציין – כותבים באופן אנונימי למנהל העמוד והוא מעלה את זה. אחד העמודים נקרא (ותודה לי על הפרסום חינם) "וידויים של רווקים דתיים". למחרת פרסום הטור שלי כאן על כעסים בין בני הזוג, שזכה לשם הנהדר: "טור הרדיא־טור" פורסם בעמוד וידוי וזה לשונו:
"שוקל מילים ומקווה מאוד שזה לא יפגע באף אחד… כל שבוע כשאני קורא את הטור של רויטל ויטלזון־יעקבס, אני שואל את עצמי – באמת ככה המשפחה שלי הולכת להיראות עוד 25 שנה? עצבים וחוסר סבלנות (לצד אהבה גדולה שברור שיש שם)? ממה שהיא כותבת שם זה נשמע שאצל שבעים אחוז מהציבור זה ככה וממש מפחיד אותי שגם אצלי זה יהיה ככה. הכי קל זה לומר 'אצלי יהיה אחרת, אני אף פעם לא אצעק ואתעצבן' אבל לא יודע כמה זה מציאותי… בקיצור, מכל החפירה הזאת אני מגיע למסקנה שאחת התכונות הכי חשובות לי אצל אשתי לעתיד בעז"ה זו סבלנות".
כשהפנו אותי לשם זה מיד הזכיר לי איזה כנס גדול שהיה לא מזמן ובו מעל במה מאוד מכובדת נאמרה האמירה: הבעיה של הרווקים והרווקות בימינו היא הטורים של ויטלזון־יעקבס. אז חוץ מכמה הערות לגוף הווידוי (כפרעליך, אנחנו סוגרים בקרוב 14 שנה – ב־25 שנה לך תדע מה יהיה) אני פשוט מתפוצצת.
נראה לכם שמה שאני עושה זה נזק? אני מנסה לתת קונטרה, קונטרה ל־12 שנות חינוך לזוגיות שִקרית ומגמתית שהאכילו אותנו בה. סמינריון אחרי סמינריון, שיעור "בינו לבינה" אחרי שיעור "בינו לבינה". לימדו אותנו שהכול נפלא ומושלם והדדי. ש"כואבת לנו הרגל". שבאהבה שלמה היא תחכה לו 12 שנה כמו שהיא וכשיחזור תשלח אותו באהבה ובאמונה לעוד 12 שנה (האמת? גם אני הייתי אומרת לו, תחזור לאיפה שהיית וקח ת'זמן!!). הבטיחו לנו אהבה כמו בשיר השירים ולא סיפרו לנו אמת.
כמו דברים רבים אחרים שחונכתי עליהם בתיכון, בשירות הלאומי, בתנועה (ואם היום זה אחרת, אז אשריכם) שבהם הכול מושלם ושלם וזר ורדים אדום. שומרים נגיעה כי שומרים את עצמנו כמו יהלום, אחרי החתונה הולכים למקווה ומרגישים זיכוך וטהרה וברכה. אוהבים כל הזמן אותו דבר ושרים כל שישי אשת חיל באהבה והערצה וזה ממלא ומספק ושיא השאיפה. תדליקי נרות והאור שלהם יחמיא לך לעור הפנים. לא סיפרו אמת.
אז נכון שאני מקצינה ומגזימה. ואני סומכת על הקוראים האינטליגנטיים שלי שהם קוראים אותי ויחד עם זאת יודעים שאני נשואה באהבה גדולה לאותו איש ומברכת על כך כבר 14 שנה. אבל אני עושה פה השלמת חינוך לדור שלם שההורים שלו רבו בשקט בחדר שינה והם לא ידעו. שהִצניעו מורכבות, שהעדיפו לא לדבר.
אני מעדיפה להתמודד עם האש שנשלחת אליי כשאני מעזה לערוך שרשור ממים על המקווה, עומדת בלי למצמץ מול הטענות על ביזוי התורה וביזוי המצווה. כי זה מורכב לי. לא בכל מקווה נעים לי, לא בכל תקופה משמח אותי ללכת למקווה. כי יש אנשים שעוברים תקופות בזוגיות שהכול־הכול־הכול שחור ואין שום צבע ונראה שאין תקווה. כי יש נשים ששואלות את עצמן אם ללכת לטבול או לא, כשהאיש שלהן כבר חודש לא הצליח להסתכל להן בעיניים. כי ברור מעל הכול, שכותבת המם הולכת וטובלת ומאמינה. ולפעמים מרגישה מבורכת. ולפעמים בוכה שם על היריון שלא הגיע ולפעמים מבקשת בריאות ולפעמים מבקשת שהכול פשוט ימשיך להיות ככה, בדיוק אותו דבר.
לא אפסיק לכתוב אמת ואתם לא תפסיקו לקרוא ולצחוק ולהגיד בסוף, טוב היא קצת מגזימה.. אבל כן, זה ככה. ואיזה כיף לדעת שלא רק אצלי, אלא אצל כולם.
ולך רווק מקסים – נכון שסבלנות זו תכונה נפלאה ומעולה ותחפש אותה והלוואי שתמצא. אבל יש עוד תכונה. הומור. צחוק. שעשוע. הומור הוא הסולם הכי נפלא לרדת בעזרתו מהעץ שטיפסתם עליו. לצחוק ביחד זה הכי מקרב לבבות ופותח נשמות אחד כלפי השנייה בעולם. והלוואי שתמצא מישהי גם סבלנית וגם מצחיקה. ועוד כמה שנים תחזור ותקרא אותי שוב ותגיד, וואלה היא קצת מגזימה, אבל היא מה זה צדקה.
