ישנו סיכוי, אפילו סביר ביותר, שנטע ברזילי לא הצביעה לביבי. אם לשפוט לפי ההתבטאויות הפרו-להט"ביות והדי ליברליות ששחררה לפני המופע, אפשר להניח שהיא ממוקמת בציר השמאלי של המפה. כל זה לא הזיז במילימטר לאלו שקפצו בהתלהבות למזרקה בכיכר רבין. כולם הריעו לנטע – גברים פמיניסטים ושאינם, נשים רזות ושמנות, מתנחלים ותל אביבים. משהו בדמות שלה הצליח לכבוש את כולנו.
"כפרה עליכם", היא צעקה לאירופאים שאפילו לא הבינו את צמד המילים. אבל הקריצה הייתה לעבר הישראליות. זו שהרשתה לעצמה למשך לילה אחד להתאחד סביב הכפרה התורנית, בלי לשאול מה היא מצביעה בקלפי ומה עמדותיה כלפי הכיבוש. ובדיוק כמו שהישראלים הרשו לעצמם לרגע אחד להביט מעבר להגדרות ולראות את הפרסונה שנטע מציגה ואת המסר האוניברסלי שעומד מאחוריה – גם האירופאים, כך מתברר בסוף, מסוגלים לעתים לעשות את אותו הדבר.
אתמול בערב (מוצ"ש) התערבתי עם חבריי על סיכויי הזכייה של נטע. רובם טענו שהשיר שלה הוא באמת הטוב ביותר, אבל שהיא לא תזכה. "היא תזכה", אמרתי להם. "אבל שונאים אותנו באירופה", הם התעקשו. "יש אנשים שרוצים שנחשוב ששונאים אותנו באירופה", עניתי.
הזכייה של נטע מזכירה לי מאוד את הניצחון של נתניהו בבחירות 2015. שוב אנחנו עדים לפער בין מה שחושבים בצמרת התקשורתית והתרבותית לבין מה שהעם מרגיש. גם אז היו בקרב קברניטי התקשורת מי שניסו לתת לנו תחושה אחרת – שבוז'י מוביל, שלעם נמאס מנתניהו, עד שקולו של העם נשמע באמת.
באירופה קיבלנו את אותה תמונת מצב שקרית. שמענו במגפונים רבי עוצמה את קולות השופטים, את המסר שהועבר למנחות לא להזכיר את ירושלים, את חרם ה-BDS המזנב במצביעים והחשבנו צל הרים כהרים.
אבל בסוף ההחלטה היא של האדם האירופאי הפשוט שיושב בכורסה ושומע מוזיקה שהוא אוהב. והאדם הזה, כך מתברר, לא שופט מתייפייף ולא פעיל של BDS. מבחינתו ישראל זה הולילנד, ולא בטוח שהוא אי פעם שמע על המילה "כיבוש". בישראל כמו באירופה, יש גוורדיה מצומצמת ואליטיסטית שעסוקה בפוליטיקה ומהדהדת שוב ושוב את הדעות של עצמה, ושאר האנשים הם סתם אנשים שחובבים מוזיקה טובה.
האינסטגרם של גל גדות משפיע על צעירי אירופה יותר מה-BDS
אני זוכרת כמה הופתעתי לגלות את זה כשהתחלתי לטייל בחו"ל. חשבתי שכולם שונאים אותנו, שכולם מדברים על הכיבוש. אבל כמעט בכל פעם ששאלו מאיפה אני ואמרתי "ישראל", לא נתקלתי בפרצופים עקומים ואיש לא שאל על הפלסטינים. מנהגי מוניות ועד לנוסעים ברכבת – רובם הגיבו בהתלהבות ואמרו שהחלום שלהם הוא לבקר בירושלים ובים המלח.
לפני חודשיים נכנסתי לחנות בגדים בוושינגטון. בעודי עומדת מאחורי תא המדידה אמרה לי המוכרת "יש לך מבטא חמוד. מאיפה את?". "מישראל", עניתי. "הו מאי גאד!! ישראל?", היא התפלאה, "תגידי, איך אומרים את זה נכון – גל קדות?"
הניצחון של נטע הוא גם ההפסד הגדול של ה-BDS. הוכחה ניצחת לכך שהמשקל הסגולי והסיקור התקשורתי שהתנועה הזאת מקבלת גדול הרבה יותר מאשר העניין הציבורי הרחב סביבה. הסיבה היחידה שאנשיה זוכים לתהודה היא משום שהם מוקפים בצמרת תקשורתית שחושבת כמותם ודואגת להגביר להם שוב ושוב את המיקרופון. אבל ברגע שיורדים אל העם – אל הנער והנערה המסמסים שיושבים מול המסך, מגלים את כוחה האמיתי ונכנסים לפרופורציות.
האינסטגרם של גל גדות משפיע על צעירי אירופה יותר מה-BDS. קמפיין "מי טו" מעסיק הרבה יותר אנשים בעולם מאשר הנושא הפלסטיני. את הזכייה של נטע באירוויזיון אפשר לתלות באחת משתי סיבות – או שהאירופאים יודעים לעשות את ההפרדה בין איכות מוזיקלית לעמדות פוליטיות, או ששאלת הכיבוש לא באמת טורדת את מנוחתו של המערב עד כדי כך, אלא בעיקר את שלוותה של אליטה אינטלקטואלית צרה ומנותקת מההמון.
