ברשימה הקודמת ראינו את הרעיון שהתפתח בהגות היהודית, של "ישות ביניים" המקשרת בין הקב"ה ובין העולם, ומאפשרת את התגלותו בעולם ואת הקשר שלו עם בני האדם. אצל פילון היה זה ה"לוגוס", חז"ל דיברו על "השכינה", והקבלה תיארה את ה"ספירות". אולם ראינו כי רעיון זה מכיל מלכוד תיאולוגי. אם אנו מתייחסים לאותה ישות כחלק של האל, אזי אנו מכניסים אותו לתוך מסגרת העולם. מצד שני, אם אנו מתייחסים אליה כנפרדת מהאל אבל מייחסים לה תכונות אלוהיות, יש בכך סכנה גדולה למונותאיזם, כפי שקרה בנצרות. כיצד, אם כן, נוכל להבין את מהותה של השכינה מבלי ליפול במלכודות אלו?
כבר חז"ל שאלו שאלה זו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי למשל במכילתא שהבאתי בפניכם. אולם שם, לדעתי, חסרה התשובה, ואותה נוכל למצוא במדרש אבות דר' נתן, על דברי המשנה "ועשו סייג לתורה". וכך שואל המדרש (נוסחא א פרק ב):
איזהו סייג שעשו נביאים לדבריהם? הרי הוא אומר: "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת" – לא כגיבור אחד אלא ככל הגיבורים שבעולם. כיוצא בו, "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" – לא כאריה אחד בלבד אלא ככל אריות שבעולם. כיוצא בו, "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ". כקול מים רבים – זה גבריאל המלאך; והארץ האירה מכבודו – אלו פני השכינה. והלא דברים קל וחומר, מה גבריאל שהוא אחד מאלף אלפי אלפים… שעומדים לפניו, קולו הולך מסוף העולם עד סופו, מלך מלכי המלכים הקב"ה… על אחת כמה וכמה. אלא מראין את העין מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע.
השאלה של המדרש היא: כיצד הפסוק משווה את כוחו של א־לוהים לכוחו של גיבור, ואת דברו של א־לוהים לשאגת אריה? הלוא זוהי האנשה מובהקת (אנתרופומורפיזם), ומתוך ההשוואה אתה מקטין את הקב"ה. רצית להגדיל ונמצאת מקטין. התשובה היא שזהו "סייג", כדי שהאוזן תוכל לשמוע. אחרת אנחנו לא נבין כלום.
פני מלאך
אולם המדרש ממשיך ואומר יותר מכך. הוא מתייחס לבעיה התיאולוגית, בה"א הידיעה, של התגלות ה' בעולם הפיזי שלנו והאופן שבו היא מתוארת. המדרש מתייחס לפסוק מיחזקאל, המתאר את כבוד ה' שחוזר לבית המקדש העתידי: "כקול מים רבים – זה גבריאל המלאך, והארץ האירה מכבודו – אלו פני השכינה". המדרש מתאר את התופעות הללו לא כהתגלות ישירה של הקב"ה, אלא כתופעות של ישויות ביניים – המלאך גבריאל והשכינה.
אני מבקש לטעון שהרעיון המוכר לנו מהפילוסופיה של ימי הביניים, על האינסופיות של א־לוהים, נמצא כבר אצל חז"ל. זאת יכולים אנו ללמוד מהאמרה: "מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח ועוד). מה נאמר כאן? איננו יכולים להפעיל על הקב"ה אף קנה מידה השייך לעולם, שכן א־לוהים הוא מעבר לכל קנה מידה כזה. מכאן שכל השוואה של הקב"ה עם דבר שנמצא בתוך העולם, תפגום באינסופיות של האל.
בתנחומא חיי שרה נאמר: "מלך בשר ודם צר [מצייר] איקונין שלו על הטבלא, הטבלא גדולה מצורתו. והקב"ה, הוא גדול ואיקונין שלו גדולה מכל העולם כולו". אני רוצה להציע כאן קריאה מסוימת. המדרש איננו אומר רק שנוכחות ה', המסומלת על ידי האיקונין – דמות הפנים, היא בכל העולם; לא רק "מלוא כל הארץ כבודו", אלא יותר מכך, נוכחותו היא יותר מהעולם. דהיינו, גם כאן מופיע הרעיון שהקב"ה נמצא מחוץ למקום, לחלל ולזמן.
כך גם צריכים אנו להבין את דברי המדרש באבות דר' נתן. הפסוק מיחזקאל מתאר תופעות גשמיות בעולם, שהן בעצם תוצאה של נוכחות א־לוהים. אולם התופעות הללו אינן א־לוהים, שהוא אינסופי, אלא רק תוצאה של הנוכחות שלו. זהו בדיוק הרעיון של השכינה. תופעות אלו הן "פני השכינה" או "זיו השכינה", הנובעים מעצם כבודו של האל. כלומר, האור הנראה הוא תוצאה של כבוד ה', אבל אינו ה' בעצמו. האל נמצא מעבר לעולם ולא ניתן לתפיסה חושית. "מראים את העין מה שהיא יכולה לראות ומשמיעים את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע". זו התזה של המדרש.
כל מה שאנו, כבני אדם, יכולים לומר על האל, זה רק מתוך הגבולות של הקוסמוס שבו אנו חיים. שם נמצא המלאך גבריאל, ושם מתגלית השכינה. אולם הקב"ה עצמו הוא כבר מעבר לכך, מעבר ליכולת שלנו.
החיוך שלי ואני
ננסה לתת דוגמה להמחשת העניין. האור יוצא מהשמש ומאיר במקומות רבים בעת ובעונה אחת. אנו רואים את האור ונהנים ממנו. אולם לא נכון לומר שאור השמש זהה לשמש, אף ששניהם קשורים זה לזה. כפי שאנו יכולים לדבר על זיו השמש, כך אנו מדברים על השכינה. השכינה היא תופעה הנוצרת מתוך ההתגלות של הקב"ה, היא נובעת מהקב"ה ויכולה אף לקבל ביטויים גשמיים כמו אור וקול, אבל היא לא א־לוהים עצמו. כשם שאפשר לומר שהחמה נכנסה לנרתיקה ואין יותר אור, כך הקב"ה יכול לאסוף את ה"אור", דהיינו להסתיר את התגלותו בעולם. כפי שהגילוי של השמש הוא דרך האור, התגלות הקב"ה היא דרך השכינה.
השכינה איננה זהה כמובן לקב"ה. לא יכולה להיות זהות כזו, מפני שהקב"ה נמצא מעבר לכל תופעה גשמית. מאידך, השכינה איננה משהו נפרד מהא־ל. היא לא ישות עצמאית נפרדת, ולא מופיעה מעצמה. כפי שאדם איננו זהה עם חיוכו, ולמרות זאת אינני יכול להפריד את החיוך מן האדם (חוץ מבסיפור הנפלא "עליסה בארץ הפלאות", שם נעלם החתול אך נשאר החיוך). הביטוי "אור פניך" רומז לאור שמישהו מאיר מפניו דרך חיוכו. הארה כזו היא משהו שאנו יכולים לראות או להרגיש. להבדיל בין החול ובין הקודש, באופן דומה אנו מדברים על השכינה, ואיננו יכולים להפריד בינה לבין האל.
בכמה מקומות במדרש מופיע הרעיון של ראיית פני ה' ברגע המוות או לאחר המוות. לומדים זאת מהפסוק "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". מכאן שברגע המוות, או שבוודאי אחרי המוות, אנו יכולים לראות, וראייה זו היא האושר המוחלט. אולם לדעתי גם כאן מדברים על ראיית פני השכינה. כי הקב"ה עצמו, כאמור, הוא מחוץ לכל אפשרות של ראייה או תפיסה שהיא.
