בחודשים האחרונים קורה לי דבר משונה. כבר כמה שנים אני מדבר על מלחמת התרבות שאופפת אותנו, למשל בנושא ערכי המשפחה. בדרך כלל אנשים היו אומרים לי אחרי הרצאות: הרב, דיכאת אותי. בזמן האחרון אנשים אומרים לי אחרי אותן הרצאות: הרב, הרגעת אותי. לרגע נבהלתי: האם הפכתי רכרוכי לעת זקנה? חשבתי על זה, ולא נראה לי. את השיפוט העצמי הזה מחזקת העובדה שבין כל ההאשמות שמקובל להטיח בבני עדתי, איש עוד לא טען כנגד היקים שעם הזדקנותם הם נוטים להפוך לחתלתולים נינוחים, רכֵּי לב וענוגֵי מבע. לא אני התרככתי, אלא שומעיי התקשחו. בשיעוריי אני אומר שבטווח הקצר יהיה קשה, ובטווח הארוך יהיה טוב. פעם, לא מזמן, שומעיי לא כל כך הבינו על מה אני מדבר, ונדהמו לשמוע על האתגרים העצומים שעומדים בפנינו. היום הם לא רק מכירים את המציאות, אלא גם מתודלקים בהיסטריה קלה, ומופתעים לשמוע את התחזית האופטימית שלי לטווח הרחוק.
יש בעולם המערבי מלחמת תרבות. המחשבה הפרוגרסיבית של המאה ה־21 רואה כל זהות מוצקה כפוגעת באופן אנוש בחֵירות של חברי הקבוצה שהיא מגדירה, ובשוויון של חברי קבוצות אחרות. זהות גברית מסלילה את הגברים ומדכאת את הנשים. זהות לאומית יהודית קובעת שאני יהודי, גם אם לא בא לי, ובמקביל מדכאת את הפלסטינים. הפתרון הוא פירוק: כביכול, אם נפורר את הזהות הלאומית, המשפחתית והמגדרית – נביא גאולה לעולם. זו נקודת המחלוקת העמוקה בין המחשבה השמרנית למחשבה הפרוגרסיבית היום: האם הזהויות שלנו יכולות להיות השורש הבריא שממנו אנחנו צומחים, או שהן בהכרח רק כבלים של שעבוד מדכא.
בתחום המשפחה, העמדה השמרנית רואה בנישואין ברית, ובמשפחה יחידת זהות. בבסיסה נמצאים איש ואישה שכורתים ברית עולם, ושואפים להוליד ולגדל יחדיו את ילדיהם. לברית הזו יש מעמד מיוחד בהשוואה לדרכי חיים אחרות, והיא יחידת הבסיס של החברה. העמדה הפרוגרסיבית, לעומת זאת, רואה במשפחה כזו שעבוד דכאני ומגביל, ומעודדת הסדרים אחרים, פחות יציבים, שלעיתים קרובות מפרידים בין המיניות, הזוגיות וההולדה. מהתפיסה המפרקת הזו נובעות העלייה בגירושין, הירידה החדה בשיעור הנישואין, וגם הירידה בילודה בעולם.
לתעמולה הפרוגרסיבית יש כוח, אבל בטווח הארוך לאמת ולטבע האדם יש כוח רב יותר. יש גם א־לוהים בעולם, ובטווח הארוך דברו מתקיים. כשדיברו עם הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס על "הטווח הארוך", הוא השיב: "בטווח הארוך כולנו מתים". יש שטענו שזה קשור בעובדה שלקיינס לא היו ילדים, ושהוא גם לא ראה עצמו כרוך מאוד בעתידה של האומה הבריטית. כל עוד לעמֵנו יש ילדים, בטווח הארוך נחיה ולא נמות. הקומוניזם כבש את העולם בסערה, ואחרי שלושה דורות התפוגג. גם הלינה המשותפת בקיבוצים נעלמה, כי סתרה את טבע האדם. היום כולם מבינים שזה היה ניסוי הרסני. לצערנו, במקום ללמוד לא לערוך ניסויים בבני אדם, האנושות עברה לניסויים אחרים. אך גם הם יכזיבו, בסופו של דבר. זה כמובן לא מספיק, כי גם הטווח הקצר חשוב לנו. אבל ההכרה הזו מורידה את מפלס הלחץ.
החוקר הקנדי אריק קאופמן טוען ש"הדתיים יירשו את הארץ", כלשונו. לדבריו, בכל החברות הפרוגרסיביות־חילוניות במערב אין כמעט ילדים, ולכן בעוד מאה שנה יחיו בעולם כמעט רק שמרנים, דתיים ומסורתיים. אפשר לקוות שרבים אחרים יתפכחו עוד לפני כן.
החברה הישראלית היא ביסודה שמרנית. רוב הישראלים מזדהים עם ערכים לאומיים ומסורתיים, והרוב הזה הולך וגדל. בשנות התשעים היו הרבה יותר ישראלים שבזו לזהות הלאומית שלנו מאשר היום, ואיש לא היה מעלה אז על דעתו ששיר השנה ברדיו יהיה שיר תהילה לבורא העולם, "סיבת הסיבות". בתחומים אחרים המצב פחות טוב, אבל אף שם אני מאמין שבטווח הארוך יהיה טוב, ושבטווח הקצר יכול להיות לא רע.
אם אנחנו מביטים ימינה ושמאלה, בעיקר שמאלה, ומתייאשים לנוכח גילויי הטרלול, הייאוש עלול לגרום לנו להפסיק להיאבק, ועלול גם לגרום לנו לתוצאה ההפוכה: למלחמה מבועתת ומוגזמת, לחשדנות מעט פרנואידית, לחיפוש קונספירציות בכל פינה. זה לא בריא. במלחמת תרבות צריך לזכור שרעיונות רעים יכולים לצאת מפיהם של אנשים טובים, שגם יריבינו אינם אויבים, ושחינוך הוא התשובה הטובה ביותר. האנושות רחוקה מלהיות אבודה. היא בהחלט יכולה להצהיר, כמו מרק טוויין בשעתו, שהשמועות על מותה היו מוגזמות.
