בכנות גמורה, אין לי מושג למה יש אנשים שעדיין ממשיכים ללכת לסופר. מי אלה אותם אנשים? מה נסגר איתם? זה כמו להשאיר הודעות בתא הקולי. כמו להחזיר למישהו כסף במזומן ולא בביט. כמו להסתובב עם אסימון בשרוך. אנשים שעדיין מסתובבים להם חופשי בסופר, יש לתהות על קנקנם. מדובר בטיפוסים חשודים, שאם יש להם זמן להסתובב בסופר, מי יודע אילו עוד דברים הם עשויים לעולל.
ובכל זאת, רצה הגורל ונקלעתי לסופר. זה מה שקורה כשאת שוכחת לשריין משלוח בזמן, או גרוע מזה – כשאת מזמינה באתר 10 חלב בתקווה לערוך מאוחר יותר את הרשימה, ואז מגיע השליח עם 10 חלב הביתה ואת מרגישה אידיוטית מושלמת.
מכל מקום, הנה אני בסופר, גוררת עגלה כבדה עם גלגל שנוטה שמאלה ובידיי פתקית מקומטת עם רשימת מצרכים. בבית מחכה לי מקרר ריק וילדים עצבנים, ואני יודעת שיש לי שעה לתקתק את כל הקנייה הזאת, כי אם היא תימשך מעבר לזה, לא בטוח שאמצא בחזור ארבעה קירות עומדים.
ושם הוא עמד, בתור לקופות – גבר מבוגר ששמו פליקס שם בדוי, בערך בן 60, חיוך כבוש, עם מכשיר לא מזוהה בידיים – וסקר בעיניים בוחנות את הלקוחות. בהתחלה לא הבנתי למה הוא בוהה בנו, עד שניגש לאחת הקונות שבדיוק ארזה את מצרכיה ושאל אותה אם יש לה כרטיס מועדון.
"בטח שיש לי", ענתה הקונה.
"לא", הצהיר הגבר, "אני מתכוון לכרטיס אשראי, זה מקנה לך הטבות…"
"עזוב", היא עצרה אותו באמצע, "לא מעוניינת בכרטיס אשראי".
"חבל", הוא המשיך לנסות, "את מפסידה כסף".
"נו", היא ענתה לו במבט מצחקק, "אם אני מפסידה אז אתם תרוויחו".
פליקס נסוג לאחור והמשיך לארוב לקונה הבא. הוא התחיל את משפט הפתיחה שלו, אבל הקונה הסב את מבטו ואפילו לא ענה. אשכרה התעלם מקיומו. הוא שב לכיסאו וחזר לבהות בקונים עם מבט מיואש.
אני מכירה את המבט הזה. פעם, כשהייתי צעירה וחיפשתי הכנסה מהירה, מצאתי עבודה בחברה שמכרה ביטוחים רפואיים. לא דמיינתי כמה זה יהיה קשה. אנשים טרקו לי את הטלפון בפרצוף. קיללו אותי שהעזתי להתקשר. שאלו מאיפה יש לי את המספר שלהם וציוו עלי למחוק אותם מהרשימות. עד שהצלחתי לשכנע בן אדם אחד לחתום על ביטוח סיעודי, התברר בהצהרת הבריאות שהוא, ובכן, כבר סיעודי! סיימתי את יום העבודה עם דמעות והתפטרתי. נשבעתי לעצמי שלעולם לא אעבוד יותר במכירות.
אני לא יודעת מתי בהיסטוריה החלה התפנית הזאת, שבה שיחת מכירות הפכה לאימתו של כל אזרח. אנחנו מתורגלים במשפטי התחמקות, כבר לא מתביישים לנפנף. החיים שלנו כל כך מוצפים בספאם שכבר אין לנו ברירה. ובכל זאת, משהו בי יוצא אל אנשי המכירות האלה, שזהו מטה לחמם ומקור פרנסתם. לא תמיד כי בחרו בו, אלא לפעמים כי לא מצאו שום דבר אחר.
פליקס המשיך לנסות לשכנע אנשים בתור לקופות. הוא עבר מקונה לקונה וכולם דחו אותו. באיזשהו שלב אחת הקונות, בחורה צעירה ונמהרת, ממש איבדה סבלנות. "חאלס, שחרר אותי, אתה מציק לי!" צעקה לעברו מול כולם. "נכון, זה ממש מעצבן שבסופרים דוחפים לך כל הזמן את הכרטיס אשראי הזה", הצטרפה אליה אישה מבוגרת נוספת. פליקס התנצל בנימוס, הסביר שהוא רק עושה את העבודה שלו, ושוב חזר לעמדתו.
התבוננתי בו ממתין על הכיסא במבט מושפל. אדם כבן 60, שיכול להיות אבא של הצעירה הזו, וזוהי עבודתו, והיא צועקת עליו. לזה הוא קם בבוקר. אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל באותו יום, ובאותו הסופר, הרגשתי שהעבודה של פליקס ממש לא מכבדת אותו. שאדם בגילו כבר לא אמור לספוג עלבונות כאלה. שהוא אמור לחזור הביתה לילדים ולנכדים שלו עם מבט שמח ולחלק להם סוכריות. שקרוביו צריכים לחגוג לו יומולדת 60 ולספר איזה סבא אלוף יש להם. ומי יודע באילו מלחמות לחם. ומי יודע מה הייתה עבודתו הקודמת ומאין התגלגל לסופר הזה בכלל. עמדתי שם וסקרתי אותו, ולרגע התחשק לי לעשות כרטיס מועדון רק בשביל שיסגור עליי איזו מכירה, רק בשביל שיחזור הביתה מבסוט ויגיד לאשתו שהיום היה לו יום טוב. אבל לא עשיתי, כי אני נגד כרטיסי מועדון, ומתי בכלל יוצא לי להיות בסופר.
