כבר היה מאוחר מדי כשגיליתי שעם קבלת התואר העממי "רבנית", נשללו ממני כמה זכויות יסוד, ובהן הבנה לדרישה לגבות תשלום עבור שיעור, כי "תורה זה בחינם" (ותודה רביטל ויטלזון־יעקבס על הטור בשבוע שעבר! לא רק סטנדאפיסטיות!), אבל בעיקר הכבידה עליי הגבלת הזכות לצחוק.
אני מבינה היטב את הקושי המובנה שקיים בין תורה לבין צחוק. זלדה תכתוב על אביה הגדול ש"בעיניו היו שרות ציפורי גן העדן ונוצות של זהב נשרו על הספרים". היא תבחין בשיר שבעיניו אבל תעריץ את דווקא את דמעותיו הנושרות על הדפים. והיא תסביר "כשצחק חשבתי בקפידה ילדותית: השחוק אינו הגון לבעל זקן, אינו הגון לבעל הלכה ואינו הגון לאב". משהו מהגינותו של הרב/אב, התערער בעיני זלדה הקטנה מפני שבצחוק באמת יש משהו לא הגון.
הומור הוא המרה של המציאות במציאות מקבילה, מעוותת ומשונה. הוא לא הדרך הישרה, הוא מהמורה, ואף על פי כן, אני רוצה לטעון שהוא האמת לאמיתה.
מול מציאות מבהילה או משונה, נהיה חייבים לומר משהו משונה. רק כך אפשר יהיה להשיב את המצב לצורתו המקורית, האמיתית. הצחוק יהיה מוטציה ממש כשם שהאומיקרון, מוטציה בעצמו, הצליח ולו באופן זמני, "לשנות" את המוטציות שקדמו לו ולהחזיר אותנו לשגרה יחסית, למצב ה"אמיתי".
כמה שבועות לאחר פטירת הבן האהוב שלי, סיפרתי באחד השיעורים שפקידה בביטוח הלאומי חייבה אותי בתשלום מסוים עבורו וכשהערתי לה שהוא נפטר, אמרה לי בחוסר סבלנות: "מצטערת, כאן הוא עדיין רשום, את צריכה לשלם!" סיפרתי שלנוכח הביטחון המוחלט שהפגינה, רצתי הביתה, בטוחה שאמצא אותו שם, בריא ושלם… טוב, אני מודה במבט לאחור שזה לא ההומור המשובח ביותר שניתן לחשוב עליו, אבל דבר לא הכין אותי לתגובות הזועמות שקיבלתי אחרי השיעור הזה: "איך את מעיזה ללעוג לדברים קדושים?! למה את לא מכבדת את זכר המנוח?" וכל מיני הערות ברוח זו.
התשובה המיידית שלי הייתה שהיהדות אינה רואה במוות שום דבר קדוש, ממש לא. מוות הוא דבר עכור ורע. המתים, לעומת זאת, יהיו לעיתים תכופות קדושים. אבל זו לא הייתה תשובה אמיתית.
יכולתי להעלות גם את טיעונו המושכל של הרב יונתן זקס, שלפיו "מה שאנחנו צוחקים עליו – שוב איננו יראים מפניו". ושוב, זו לא הייתה האמת.
התשובה האמיתית, שלא ידעתי להשיב אז, הייתה שסיפרתי סיפור מצחיק כי המציאות של ילד שלי שהיה ואיננו הייתה ועודנה כל כך משונה, שהייתי חייבת לומר עליה משהו משונה. ואז, אולי, אם תחזור המציאות ההיא, זו שלפני המוטציה, אולי אז הוא יחזור.
באותו שיעור אף אחת לא הייתה מאמינה לי אילו אמרתי לה שבאמת, אמת שיכולתי להישבע עליה, האמנתי לפקידה הזו מפני שבחינוך היקה שלי, אנשי מקצוע יודעים מה הם אומרים, וכל המיתה המשונה הזו, משונה מכדי שתהיה אמיתית. אף אחת לא הייתה מאמינה לי שמעולם לא שמחתי לשלם כך חוב, איש לא היה מאמין איך רצתי קצרת נשימה הביתה ואיך עמדתי בפתח החדר שלו מאוכזבת עד מוות, מהמוות.
המילה "משונה" תחזור שוב ושוב על הטיותיה במגילת אסתר: "ודתיהם שונות מכל עם", "וישנה ואת נערותיה" מפני שהמגילה תתאר מציאות מוגזמת, של מלך משונה שגזירותיו משונות. רק הצחוק הגדול שתעשה ממנו המגילה יהפוך את האיגרות הראשונות ששלח, המגוחכות, למוטציה של עצמן, והמלך ש"הרג את אשתו בשביל אוהבו", יהרוג עכשיו את "אוהבו בשביל אשתו".
כשרבי אלעזר בן פדת עני מאוד ואין לו מה לאכול, הוא מאבד את ההכרה, ובמצב החלימה הזה הוא שואל את הקב"ה: "האם יש לי איזשהו סיכוי להיות עשיר?" והקב"ה עונה לו שלשם כך, יש לברוא שוב את העולם מחדש ואז, אולי, תהיה לו פרנסה. "וכי אני מבקש מבן אדם שאין לו?!" ישאל אז רבי אלעזר שאלה שמגחיכה את ההסבר של הקב"ה, והגמרא תתאר איך באותו רגע – הקב"ה צוחק! ר' אלעזר פשוט הצליח "להצחיק" את הקב"ה!
אז אולי זה לא נראה מכובד, כשא־לוהים צוחק, אבל אולי, אולי זו הדרך היחידה להחזיר את העולם לאחור, טרם היות המוות, טרם נשרו דמעות, כשעוד שרו בעיניו ציפורי גן העדן.
