הוא יושב שם על השולחן במרחק שליפה, צג שחור שבו משתקף האור הכתמתם של מנורות התקרה. את התנועה הזו כולנו עשינו מיליוני פעמים בעבר: להרים את הטלפון, להחליק אצבע לפתיחת המסך ולשכך את העקצוץ הקטן במוח שדורש מענה. רק שהפעם העקצוץ הקטן הוא לא במוח – הוא בגרון. והדרישה המנטלית היא לא לפתוח את טוויטר בפעם ה־500 היום ולראות מה שועי העולם הספיקו להגג בעשר הדקות האחרונות, אלא האם אנחנו מותקפים במחלה קטלנית או בסתם מחלה שהורגת ב־70 אחוז מהמקרים.
זה קל כל כך, פשוט לפתוח מנוע חיפוש ולהקליד כמה מילים זריזות. לצפות ברשימה האינסופית של אתרים שמספקים את כל המידע שבעולם על כאבי גרון. להתחיל לסנן בין הסימפטומים השונים: האם זה סתם כאב גרון? האם הוא באמת כואב או שמא הוא שורט? זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. והאם הוא יבש, לח, רטוב או איכשהו, שלושתם ביחד? ומה עם בליעה, יש שם קושי כלשהו? קושי חלקי, קושי רב? כי אם יש קושי רב, מומלץ לפנות מיד לרופא המשפחה, כי מי יודע, אולי לא תשרדו עד סוף הפסקה. אה, וישנה גם שאלת הדיבור – קשה לדבר? בינוני־קשה? כרגע אי אפשר להוציא אפילו מילה, הגרון כואב, שורט, יבש, נחנק, הכול ביחד. רגע, חנק בגרון זה גם תסמין, אבל האם זה חנק משמעותי?
ואז המחשבות באמת מתחילות לרוץ. כן, כאבי גרון הם תסמין מצוי של צינון. אבל גם של שפעת. וגם (הצילו) של וריאנט C.37 המזרח־יוגוסלבי של קורונה, שגורם בין השאר לעקצוצים בכפות הרגלי-
רגע, למה התחילו עקצוצים ברגליים פתאום? הו לא, הו א־לוהים, זהו, זה נגמר, אין תקווה. היו שלום, תודה על הדגים. רגע, מי יקבל את הספרים שלי? אני מקווה שלא חנוש, כי היא תמכור אותם כדי לממן את ההתמכרות ההרסנית שלה לפונטים ולחומרי גרפיקה קשים אחרים.
אוקיי, רגע, לא משנה, כבר אין עקצוצים. כנראה זה סתם היה פסיכוסומטי. אפשר להמשיך לקרוא. אבל רשימת הסימפטומים נמשכת ונמשכת. האם יש חולשה? אחרי הפסקה הקודמת, זה כל מה שיש. ומה עם כאבי שרירים? אם הראש זה שריר, שמישהו יזמין אמבולנס. הלאה והלאה, הטרור רק הולך ומתגבר. אם הגרון נפוח בשני הצדדים, יכול להיות שזו דלקת. נפוח רק בצד אחד? ברכות, זה גידול, פנו לעורך הדין הקרוב לכתיבת צוואה.
ומתישהו בגלישת הטרור הזו, מתחילה להתגנב השאלה: למה בעצם חיפשנו את זה מלכתחילה? למה, למען השם, למה לא פשוט השארנו את הטלפון סגור, לקחנו אקמול, עשינו בדיקת קורונה (למהדרים) והמשכנו בחיינו כרגיל? מה זה האינסטינקט ההרסני הזה שגורם לנו פעם אחר פעם לפנות לאינטרנט עם תסמינים רפואיים ולצפות לתשובה רצינית במקום לסרט טרנטינואי שמציג בדיוק אכזרי את כל הפחדים הגדולים ביותר שלנו?
אולי זה באמת לא נורמלי. אולי זו בעיה ייחודית, בעיה נוירולוגית אפילו. יש לזה שם, לא? היפוכונדריה. אוי ויי, מה אם יש לי היפוכונדריה?! מהר לפתוח גוגל.
לתגובות, המלצות, משחקים (ואבחונים מפחידים נוספים) שגרו לנו מייל: digital.makor@gmail.com
