-
מחיר או דמים
10,000 מתים מקורונה הם תמרור מספרי סמלי, שצריך לעורר איזה שהוא חשבון נפש: האמנם כל הקורבנות האלה היו בלתי נמנעים? בגלים הראשונים, לפני שהיו כאן חיסונים, הייתה הקפדה גדולה למדי על תקנות הקורונה, וכנראה שאת רוב הקורבנות אי אפשר היה למנוע (למעט במקומות בהם זילזלו בגלוי בהנחיות, כמו חלקים מהציבור החרדי, צעירים שהמשיכו במסיבות, ובמקרים מסוימים גם המפגינים נגד ממשלת נתניהו). אבל דווקא בגלים האחרונים, כשמכשיר החיסונים כבר עמד לרשותנו, השאלה הולכת ומתחדדת: האמנם כל הקורבנות היו הכרחיים?
יש כאן גם שאלה נוקבת כלפי מדיניות הממשלה: בניגוד לממשלות נתניהו, שהעדיפו בבירור את צד הזהירות גם תוך תשלום מחיר כלכלי כבד, ממשלת בנט עשתה בחירה כמעט הפוכה: לפתוח ככל האפשר את המשק, גם במחיר סיכון מסוים לחיי אדם. הנימוק היה שלמרות שחיי אדם כמובן חשובים עקרונית יותר מכל דבר, הרי בסופו של דבר אף מדינה לא יכולה לדאוג רק לחיי אדם ולהזניח את שאר הצרכים (מה שנכון; עובדה שתקציב המדינה כולל עוד כמה סעיפים חוץ מתקציבי הבטחון והבריאות, ומשק משגשג הוא תנאי גם לבטחון ובריאות). מה גם שאין הצדקה לסכן את פרנסתם של רבבות בני אדם לטובת מי שלא דאגו להתחסן, ואלו שנמצאים בקבוצות סיכון צריכים לדאוג לעצמם ולנקוט בעצמם צעדי זהירות.
ובכל זאת – גם במסגרת ההבנות האלה, נראה שלא נעשה כל מה שאפשר היה לעשות, במחירים לא גבוהים, כדי להגן על החיים. בעיקר היה פער גדול מדי ומשונה מדי בין החומרה היתירה שנהגה הממשלה, עד לאחרונה, כלפי מערכת החינוך, לבין קלות הדעת היתירה כלפי שאר תחומי החיים. במערכת החינוך ננקטה גישה מחמירה, לפיה תלמיד אחד חולה שולח לבידוד את כל תלמידי הכיתה (מה שגרם כמובן לרוב התלמידים לבלות את רוב הזמן בבידודים). ואילו בשאר המערכות, ובמיוחד במסחר, בדרך כלל אפילו לא נבדק מי נושא איתו את התו הירוק ומי לא. זו הגבלה שהציבור יכול וצריך היה לחיות איתה, כיוון שהיא לא סוגרת את בתי העסק אבל מגנה על בני קבוצות הסיכון (ואגב כך הייתה בוודאי גם מעלה את מספר המתחסנים). בנקודה הזו הממשלה אכן נכנעה מדי להלכי הרוח הפופוליסטיים, שכבר 'נמאס להם' מההגבלות.
-
רחמנים בני רחמנים?
קשה היה לראות השבוע את תמונתו של מוחמד עג'לוני, צעיר פלסטיני בן 24, מירושלים. עג'לוני, הלוקה בתסמונת דאון, תועד כששוטרי מג"ב התעמתו איתו כאשר הגיע להזדהות עם תושבי שכונת שייח' ג'ראח, הנמצאים בעימות ממושך עם שכניהם היהודים. השוטרים תועדו כשהם מנסים לעצור את עג'לוני בכח, והוא הגיב בצרחות ובמבט מבועת. השוטרים טענו שהוא השמיע קריאות הסתה, ואין סיבה לפקפק בדבריהם. אבל כמה מסוכנות יכולות להיות קריאות הסתה של אדם הלוקה בתסמונת דאון?
לא, הם לא באמת עושים את זה?? צעיר עם תסמונת דאון מתחנן שלא ייגעו בו השוטרים לא מרפים. שיח ג'ראח pic.twitter.com/bYjkRYuhQu
— Yossi Eli יוסי אלי (@Yossi_eli) February 21, 2022
אילו היה זה מקרה בודד – ניחא. יתכן שבאזורים שהם בבחינת חבית חומר נפץ, גם קריאות הסתה של חולה תסמונת דאון יכולות להלהיט את האווירה, ויתכן שגם אדם כזה, דווקא משום שאינו שולט כל כך במעשיו, עלול להגיע למעשים שיסכנו את השוטרים. אבל המקרה של עג'לוני מעלה כמובן בתודעה מקרה קודם של איאד אל-חלאק, צעיר פלסטיני אוטיסט שנורה גם כן על-ידי שוטרי מג"ב בירושלים, לפני קרוב לשנתיים, לאחר שחשדו בו שהוא נושא אקדח, וכשברח מהם, כנראה מתוך בהלה ואי הבנה, נורה בשבעה כדורים. לא מכבר נחשפנו גם למקרה המזעזע של עמאר אסעד, זקן בן 80 שפיו נקשר ונחסם על-ידי לוחמי הגדוד החרדי 'נצח יהודה', כדי שלא יצעק ויסגיר את פעילות צה"ל שהתקיימה בכפר, אלא שגם אחרי הפעילות, ואחרי שכנראה גם הוכה נמרצות, הוא הושאר אזוק וחסום פה בזירת האירוע, עד שנפח את נשמתו מדום לב.
צירוף כל המקרים האלה מעיד על יד קלה מדי על אינסטינקט התגובה האלימה. הפרות סדר הן עניין לא קל להתמודדות, וגם חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב זכאים לדאוג לחייהם ולשלומם, ולא רק לשלום האוכלוסיה שבתוכה הם פועלים. אבל ריבוי מקרי הפגיעה בחפים מפשע בכלל, ובתוכם בחסרי ישע אומללים בפרט, מעיד שמשהו לא טוב קורה לנו. העימות הקשה והממושך עם אוכלוסיה פלסטינית אזרחית שוחק מאוד את הנורמות המוסריות שלנו: הן לגבי עצם הפגיעות, והן לגבי השתיקה ורמת הזעזוע מהן גם בדיעבד, לאחר מעשה. כן, כמובן, אף אחד לא רוצה בפגיעות כאלה, אבל כמה מאיתנו מרימים את קולם למען חקירה וענישה תקיפה של מקרי הפגיעה הכל כך לא הכרחיים האלה?
-
יובל הלא מבולבל
לא היכרתי את יובל פרנקל, מנכ"ל חברת הדיור הציבורי 'עמיגור', שהלך השבוע לעולמו. אבל היה מרגש לקרוא השבוע גם את מודעות האבל לזכרו, וגם את הכתבות והפוסטים שסיפרו בשבחו. גם כשזוכרים את הכלל הגורס 'אחרי מות קדושים אמור', עדיין נדיר להיתקל במודעות המתארות אדם כלשהו, קל וחומר איש ציבור בכיר, בתיאורים כמו: "איש חסד ואמת, בעל לב ענק'; 'אוהב אדם ואהוב על הכל'; 'חבר נאמן, מסור, צנוע מיוחד במינו, דוגמא ומופת למשרתי ציבור שלא על מנת לקבל פרס', ועוד כהנה וכהנה. גם הכתבות העיתונאיות – למרבה הצער, לא רבות – המחישו בסיפורים קונקרטיים את ההגדרות המשתפכות. הן סיפרו על אדם שהתמסר לניהול חברות לדיור ציבורי (תחילה 'חלמיש', וב-20 השנים האחרונות חברת 'עמיגור' של הסוכנות היהודית), ועשה זאת תוך קשב אמיתי לנזקקים, רצון אדיר לעזור לכל פונה, והקדשת כל האנרגיות והמעמד שמקנה התפקיד לא כדי 'לעשות לביתו' אלא למען הנזקקים.
בימים קשים, שבהם השחיתות, ולכל הפחות ההתמקדות בדאגה לעצמם, נראות כטבע שני של אנשי הציבור, טוב לגלות שאפשר גם אחרת. שאפשר להיות איש ציבור בכיר, ואפילו לשרוד שנים ארוכות בתפקיד, כשדאגתך העיקרית היא באמת לציבור. חבל שהתקשורת לא סיפקה לנו עוד מידע על האיש היקר הזה. גם זה כנראה מסימני החולי של התקופה.
*תיקון: לפני שבועיים (10.2), במסגרת הטור על השופטת לשעבר אתי כרייף, הזכרתי גם ציטוט של דוברת משרד המשפטים לשעבר, אתי אשד, על כך שנשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, התערב למען קידומה של אשתו אלישבע בבית הדין הארצי לדיני עבודה. לאחר הפרסום כתבה לי אשד שהציטוט עליו נסמכתי, שהופיע באחד מאתרי החדשות באינטרנט, היה שגוי לחלוטין, וכי אמרה דווקא לשבחו של ברק שלא ניסה להתערב במינוי. אני מתנצל אפוא הן בפני אשד והן בפני הזוג ברק
