בזמננו הסתובבה בישיבה בדיחה עצובה שהולכת ככה: פעם, איזה בחור ישיבה ממוצא מזרחי ניסה להתקבל לישיבה גדולה אשכנזית. ניסה, ניסה ולא הצליח. ראה אביו של אותו בחור שהוא שוקע בדיכאון קיומי והחליט ללכת ולדפוק על שולחנו של ראש הישיבה ולבקש ממנו בתוקף שיקבל את בנו. שאל אותו ראש הישיבה האשכנזי, וכי חסרות ישיבות בעולם שאתה רוצה שהבן שלך ילמד דווקא בישיבה שלי? ענה לו האב, לא חסרות ישיבות, אך הבן שלי רוצה ישיבה אשכנזית, מה לעשות? הסתכל עליו ראש הישיבה, חייך חיוך אשכנזי וענה: נו נו, ומה נעשה שגם אני רוצה ישיבה אשכנזית?
זהו. זו הבדיחה. ומי שהבין – הבין, ומי שצחק – צחק, ומי שבכה – בכה, ומי שלא – אשריו ואשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא. ולמה אני מספר את הבדיחה הגזענית והאיומה הזו ככה על תחילת הטור? בגלל שבשבוע שעבר ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה בקריאה טרומית הצעת חוק שתעצור תקציבים למוסדות חינוך שיפלו תלמידים על רקע עדתי. ואל תחשבו אותי לטיפוס שמתמצא בנבכי הצעות החוק השונות. ממש לא, ובדיוק להפך. בשנתיים האחרונות אין לי מושג של ממש בפוליטיקה. היו ימים שהייתי עוקב מקרוב ומשתדל להישאר מעודכן בכל מה שהולך בבית הנבחרים, אבל היום, אני לא ממש מוצא לזה פנאי מחשבתי לצערי. אני כמובן יודע שביבי כבר לא ועוד דברים חשובים מעין אלה, אבל כל מיני סערות פוליטיות, אפילו כאלה שנוגעות אליי ואל עולם הערכים שלי באופן אישי לכאורה, אני מפספס בעקביות.
אז למרות שהנושא בוער בי מאוד, הייתי יכול לפספס בקלות גם את הצעת החוק הזו אילולא פנתה אליי בהודעת ווטסאפ פעילה חברתית פנתרה ושאלה אותי אם יש לי שיר שעוסק באפליה על רקע גזעני כי איזו חברת כנסת רוצה להקריא משהו כזה במליאה. אז אני, שהוחמאתי מאוד מההצעה, שלחתי לה מיד שיר כזה ושאלתי לאיזה צורך. הפעילה כתבה לי בחזרה, לא שמעת על הצעת החוק? אז כתבתי לה שלא ושבכל מקרה תצלם את הח"כית מקריאה. רק כמה שעות אחר כך התברר שזה כבר היה מאוחר מדי והחוק אושר בקריאה טרומית גם בלי השיר שלי, ברוך השם.
בערב חזרתי הביתה וישבתי עם שולי על הספה ושאלתי אותה אם היא שמעה על איזו הצעת חוק מדוברת שקשורה לאפלייה במוסדות או משהו. ושולי, שהיא מורה מחנכת בישראל ומתמצאת יותר ממני בכל מה שקשור לענייני חינוך והמסתעף, אמרה לי שכן והסבירה שבגדול, מוסדות חינוך שמקבלים תקציבים מהמדינה לא יוכלו יותר למנוע קבלה של תלמידים ותלמידות בשל סיבות כמו מוצא או גוון עור. ותוך כדי ששולי מדברת אני מסתכל עליה והיא מסתכלת עליי ואז היא שואלת אותי מה? ואני אומר לה, מה מה? והיא אומרת לי, למה אתה מסתכל עליי ככה? ואני אומר לה, מה זאת אומרת למה? את שומעת מה שאת אומרת? והיא אומרת לי, כן, בטח שאני שומעת, אבל למה אתה מסתכל עליי ככה? אז לקחתי אוויר ואמרתי לה, שול, את מכירה את הבדיחה על האבא הספרדי הזה שהלך עם הבן שלו לישיבה אשכנזית ו… שולי קטעה אותי והמשיכה את הבדיחה, ואמרתי לה, כן! הבדיחה הזו. ושולי אמרה בטח שאני מכירה, בדיחה לא מצחיקה. אז אמרתי לה, נכון, אבל את קולטת מה הולך כאן? ושולי עדיין לא הבינה מה נסגר איתי ועשתה פרצוף של ייאוש.
אין לי איך להסביר, אבל פתאום זה הכה בי. פתאום קלטתי שעד היום, שנת תשפ"ב, 2022 למניינם, יש מוסדות שמפלים על רקע עדתי! פתאום הוצפתי בגל כזה של תמימות ונאיביות שאין לי מושג מאין בא. היה לי רגע כזה קצר וחולף שבו באמת ובתמים לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות שישנן ישיבות וישנם סמינרים שלא מקבלים את הבחור ההוא מהבדיחה ורבים כמותו בגלל סיבה אחת: מוצא מזרחי. פתאום הזדעזעתי מעצם העובדה שפעם, כשהייתי בחור (מזרחי "בר מזל" בישיבה אשכנזית) קיבלתי את הנתונים האלה בתור עובדות מוגמרות. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שקיבלתי את זה שהראש ישיבה מהבדיחה גם רוצה ישיבה אשכנזית, כי אם לא אז… אז מה בעצם?
ושלא תתחילו אפילו לנסות לענות לי את כל התשובות המוכרות, את כל הפלפולים, את כל "אבל גם אצל החילונים", את כל התירוצים וההסברים או את ההאשמות של הנחיתות. שלא תעזו. אני מכיר הכול. בעל־פה. אז תעשו טובה לכם ולי. אני פה רק כדי להציף ולהזכיר תמיד. בין אם החוק יעבור ובין אם לא.
