אחד מידידיי האמריקנים, יהודי שמרן, שאל אותי לפני קצת יותר משנה מדוע בארה"ב הימין מתנגד לרוב הגבלות הקורונה הממשלתיות, בעוד בישראל הימין תומך במדיניות כזו. היו אלה ימי הגל השלישי, הקשה ביותר שחווינו עד אז, לא מעט בשל העובדה שהציבור כבר זלזל בהנחיות.
עניתי שגם הישראלים כבר שבעי הגבלות, אלא שהמצב אצלנו שונה בזכות החיסונים. הממשלה מציגה לציבור נקודת יציאה: כשנגיע לשיעור מתחסנים גבוה מספיק, יצומצמו ההגבלות. הממשלה יצרה אופק אופטימי בקנייה מסיבית של חיסונים, והציבור, שקיבל אחריות להתחסן, הגיב בהתאם. בארה"ב, לעומת זאת, היו אז מעט חיסונים, הציבור הרגיש חסר אונים, וההגבלות נחוו כפגיעה חסרת תכלית בחירות הפרט.
בדיעבד, התשובה הזו שיקפה נקודה מהותית: הציבור החל לאבד משמעת, אבל עדיין לא את האמון בממשלה. רוב הציבור, למעט אולי מטורללי בלפור ומוסתי תעמולת השמאל, ידע שהאינטרס של הממשלה הוא בריאות הציבור, דהיינו, שמירה על חייו. הממשלה שידרה רצינות ואחזה בכל הכלים כדי להצליח בכך, כולל פיצוי כלכלי לנפגעים, בין השאר כדי למנוע הפרת הנחיות מסיבית שתוביל לאובדן שליטה במגפה.
בכל המדינות הדמוקרטיות הבינו במהלך הקורונה עד כמה חשוב האמון בממשלה, משום שכאשר הוא יורד, הציבור מתעלם מהנחיותיה הבריאותיות. יתר על כן, אמון הוא עניין שביר. גם ממשלות שבנקודת הפתיחה נהנו מאמון גבוה, חייבות להרוויח אותו מדי יום מחדש. הממשלה צריכה להתנהל בחוכמה: להטיל גזרות הגיוניות, להציג אופק חיובי, לפעול בשקיפות ולנמק את מעשיה באופן משכנע. במילים אחרות, כדי להתמודד עם הקורונה, הממשלה צריכה לגייס את הציבור.
כך היה גם אצלנו, עד שהגיעה הממשלה החדשה. זו עשתה הכול כדי לשכנע את הציבור שאי אפשר לסמוך עליה. אחד ממעשיה הראשונים, למשל, היה לבטל את הדרישה החוקית ממנהלי הקואליציה האמיתיים, לפיד וליברמן, להשתתף בקבינט הקורונה, אחרי שהתברר שהם כלל לא טורחים להופיע בו. בנט, שהופקר לגורלו בזירה, קיבל אחריות – וברח ממנה כמו מחולה מאומת מתעטש. הקבינט כמעט לא כונס, אפילו בשיאי המגפה.
מה שמטריד מכול, הוא שהכישלון מול הקורונה, שאותו אי אפשר להסתיר, הוא רק סימפטום של חוסר תפקוד רוחבי
אין בכך תמה, כשנזכרים בהדלפות מהקבינט שהוכיחו שלא רק לפיד וליברמן מתעלמים מבנט, אלא גם שאר השרים, כולל שר הבריאות הורוביץ. הם רואים בו בובה חסרת סמכויות, שבעיקר מבזבזת את זמנם בישיבות חסרות תוחלת. ממילא, בדיקת התנהלותו הציבורית של הורוביץ מגלה שאת זמנו הוא מבכר להעביר לא בטיפול במגפה, אלא בנושאים הקרובים לליבו – בעיקר ענייני נטיות מיניות ובריאות הנפש – לצד ריקודי מה יפית לפרוגרסיבים בכל העולם.
ה"אסטרטגיה" של הממשלה החדשה הייתה ברורה מלכתחילה: הגדרת יעד שלילי שקל להשיג, והצגת הדעיכה הטבעית של גלי המגפה כהצלחה ממשלתית. היעד שנבחר היה להימנע מסגר; יעד קל במיוחד, בהתחשב בכך שאיש לא דרש להטיל סגר על אוכלוסייה מחוסנת. ובכל דעיכה של גל קורונה אנו עדים לתעמולת הצלחה, שנועדה להסתיר את התוצאות האמיתיות של אוזלת היד הממשלתית.
מהן התוצאות? ובכן, בחירות חמישיות אולי נחסכו מאיתנו, אבל הגל החמישי של קורונה בהחלט התנפץ עלינו. ישראל הגיעה בתוך זמן קצר מנקודת פתיחה של תחלואה אפסית, אוכלוסייה מהמחוסנות בעולם, ומול המוטציה החלשה ביותר של קורונה, לשיאי תחלואה ומוות איומים.
זה היה הגל הקשה והקטלני ביותר. ממוצע הנפטרים היה הגבוה ביותר מאז תחילת המגפה, ומספרם הגיע ל־64 ביום. בפחות משלושה שבועות מתו מקורונה יותר מאלף איש. התמותה העודפת הגיעה לשיא. ישראל, שהייתה מהמובילות בעולם עד אמצע 2021 במדד בלומברג להתמודדות עם המגפה, צנחה למקום ה־37 (מתוך 53). יחסית לגודלה, התמותה והתחלואה מציבות אותנו במקום גרוע מאוד במערב.
אפשר גם אחרת
מה אפשר היה לעשות אחרת, הרבה לפני שחצינו השבוע את רף עשרת אלפים המתים? ישנן שלל אפשרויות להנחיות פשוטות לצמצום מגעים והדבקה, שהיו חוסכות חיים רבים. לא ביטול ולא סגר – צמצום. לא להסתמך כל כך על תעשיית הבדיקות אינסטנט בדיעבד – שוק רווי שרלטנות וחוסר מקצועיות – אלא להפחית את שיעורי ההדבקה במקור. כך עושים ברוב המדינות המתקדמות, ומשיגים תוצאות טובות מישראל, כמעט בלי סגרים או גזרות יקרות שקשה לעמוד בהן.
אולי הדוגמה הטובה ביותר לכישלון הממשלתי מגיע ממערכת החינוך. שנתיים לתוך המגפה, ומשרד החינוך עדיין לא מסוגל לצמצם הדבקה. גרוע מכך, בגל הנוכחי הפכו בתי הספר והגנים למוקדי הדבקה מפלצתיים. השילוב של ממשלה לא מתפקדת עם שרה ניו־אייג'ית, שחוסר ההבנה שלה במגפה מתחרה רק בחוסר העניין שלה בחינוך, היה קטלני – ולא רק מבחינה בריאותית, אלא גם מבחינה פדגוגית.
ילדיי הולכים השנה לתיכון ולחטיבה בארה"ב. ההשוואה לישראל מאלפת. אנו זוכים לשקיפות מלאה, קבלת החלטות מושכלת, ומוכנות מרשימה. הילדים עושים בבית הספר בדיקות PCR מדגמיות, מקבלים בדיקות ביתיות, ומצוידים במסכות N95. עוקבים אחרי בתי הספר באופן פרטני, ואם המדדים חוצים סף הדבקה מסוים, מעבירים רק את בית הספר הזה לזום – שהמערכת מוכנה אליו במלואה למקרה הצורך – עד שהמדדים יורדים בחזרה. בפועל, רוב בתי הספר לא עברו לזום, משום שההקפדה על שמירת מסגרות ומסכות התגלתה כמספיקה. מול אותו אומיקרון, רוב התלמידים כאן לא חלו והמערכת לא הפסידה אפילו יום לימודים אחד.
בישראל, לעומת זאת, בישר השבוע משרד החינוך שבשל "הנזקים… בעקבות הקורונה", מפחיתים עוד בחומר לבחינות הבגרות, שכבר ממילא בקושי נותר מהן משהו. זוהי הטעיה. כפי שמדגימות המסגרות של ילדיי, אלה לא נזקי הקורונה, אלא נזקי ממשלת השעטנז חסרת ההנהגה, שלא יכולה לקבל ולממש שום החלטה ראויה.
הממשלה הפכה את חוסר האונים שלה למדיניות: אדישות לקורונה ו"הכלת מתים", שדרדרה את ישראל לתחתית המדינות המפותחות. כעת היא שוב מוליכה שולל, בציניות מקפיאה, שמדובר בסיפור הצלחה. אבל אולי מה שמטריד יותר מכול הוא שהכישלון הממשלתי המהדהד מול הקורונה, שאותו אי אפשר להסתיר, הוא רק סימפטום של חוסר תפקוד לרוחב כל החזיתות המדיניות. ישראל סובלת היום לא רק מקורונה, אלא גם ממחלה דמוקרטית אוטואימונית, שעדיין לא מצאנו לה חיסון.
