גנץ נושא נאומים חוצבי להבות אבל אין לו איום ממשי על הממשלה

אפשר להרגיע את הרוחות. הקואליציה לא תתפרק והממשלה לא תיפול בגלל חוק הפנסיות הצבאיות. ממשלה לא נופלת על ענייני תקציב וכספים. איש לא משלם כאן מכיסו הפרטי. כסף גם לא חסר. מדינה שפוצצה 150 מיליארד שקל בימי הקורונה יכולה להתגבר גם על מיליארד וחצי שקל לשנה בתוספות הרמטכ"ל לגמלאי צה"ל, אף שזה נראה כסף לא הגון, לא צודק ואפילו מושחת בעיני רבים.

שר הביטחון בני גנץ הוא הדמות המרכזית כאן. ברמת הפרוצדורה גנץ אולי צודק, אבל לא חכם. הממשלה אישרה את חוק הפנסיות הזה וגם ועדת השרים לענייני חקיקה הצביעה בעד, אבל העניין עדיין מעורר אי נוחות גדולה, בעיקר בימים שבהם הממשלה קופצת את ידיה כלפי ציבורים חלשים שנאנקים תחת יוקר המחיה.

גנץ מטיל חרם על ההצבעות בכנסת, והאופוזיציה חוגגת בינתיים בהצבעות טרומיות חסרות משמעות. יותר מזה הוא לא יכול לעשות. עם קלף הפנסיות הצבאיות לא הולכים לבחירות ומבקשים קולות. זה לא נראה כמו מאבק על הלוחמים בצה"ל ועל עתידו של הצבא, אלא על כיסם של אנשי צבא היוצאים לגמלאות 25 שנה לפני כולם עם קצבה שרבים יכולים רק לחלום עליה, ועכשיו יקבלו את תוספת הרמטכ"ל, כי החוק הזה יעבור בסוף בכנסת.

גנץ גם לא יכול היום לערוק לשיתוף פעולה עם הליכוד, החרדים והציונות הדתית. הוא לא יכול להמליך מחדש את בנימין נתניהו, למרות כל החיזורים של הליכוד אחריו. אני לא רואה את גנץ יושב בקואליציה אחת עם בצלאל סמוטריץ', אבי מעוז ואיתמר בן־גביר. חברי הסיעה שלו חילי טרופר, אורית פרקש־הכהן, מיכאל ביטון ויעל רון־בן־משה לא ילכו עם גנץ למהלך כזה, כך שאין לו גם היתכנות מעשית.

מה שכן, גנץ סוחב איתו משקעים לאורך כל הדרך. הוא מעולם לא השלים עם הרוטציה ההיא שעליה חתם ברוב תמימות עם נתניהו, ועוד חשב שמישהו יממש אותה. גנץ תמיד מרגיש שהוא האיש שהיה צריך ועדיין חייב לשבת על כיסא ראש הממשלה. גם המלחמה שלו במרב מיכאלי, שתוקעת ברגע זה את ההצבעה בעד חוק הפנסיות, לא נקייה מיריבות אישית. מיכאלי לא תשכח לעולם את החבירה של גנץ לנתניהו, והיא לא תסכים לרוץ איתו במפלגה משותפת.

האנשים של ראש הממשלה בנט תדרכו השבוע ש"גנץ מתנהג כמו ילד". מישהו הזכיר בהקשר הזה את האמירה המפורסמת של הנשיא תיאודור רוזוולט "דבר בנועם, אבל מאחורי הגב תחזיק מקל גדול". גנץ נושא נאומים חוצבי להבות על גורל הצבא בלי חוק הפנסיות, אבל אין לו מקל אמיתי ביד. גם לא מקל קסמים.

חדר מלחמה

אביגדור ליברמן הוא שר אוצר מיוחד במינו. בתוקף הנסיבות הקואליציוניות הוא ראש ממשלה כלכלי בפני עצמו, שעושה מה שהוא רוצה. ליברמן יכול להפגין שרירים מול מפלגה שלא מקבלת את דעתו. "או שכל התוכנית שלי עוברת, או שכלום", הטיח השבוע בראשי העבודה ומרצ הדורשים להעלות את שכר המינימום.

בדרך כלל ליברמן לא צריך להפעיל כוח. הציר שלו עם יאיר לפיד, שעומד בראש המפלגה הגדולה בקואליציה, הוא החזק ביותר בפוליטיקה הישראלית. לפיד עובד עם ליברמן ומרגיע את המשברים התכופים בקואליציה. לפעמים זה מסתיים בפנצ'ר. ליברמן ולפיד הוציאו את אלי אבידר מהכנסת, הניחו אותו בממשלה, אבל לא הצליחו לסדר לו שם תפקיד הולם. השבוע חזר אבידר לכנסת כאיש עצמאי, הוציא ממנה את שרון רופא־אופיר מישראל ביתנו, ושלח אותה הביתה אחרי חצי שנה בלבד. המפלגה הקטנה של ליברמן התקזזה בעוד מנדט, משבעה לשישה, והוא כמובן רותח.

וזה בדיוק הסיפור של ליברמן. השאיפה לכוח וחלום המנדטים שלא מתגשם. ביום שני הגיע ליברמן לוועידת מקור ראשון. בריאיון לחגי סגל התגאה ליברמן בדרך שבה הוא שומר על הכסף של המדינה. "אני לא מקבל החלטות אלקטורליות או פופוליסטיות, רק כלכליות", הצהיר. זה נשמע קצת מגוחך מפיו של יו"ר ישראל ביתנו.

גנץ לא השלים עם הרוטציה ההיא שעליה חתם ברוב תמימות עם נתניהו. גם המלחמה שלו במרב מיכאלי, שתוקעת את ההצבעה בעד חוק הפנסיות, לא נקייה מיריבות אישית

ליברמן לא שומר על הקופה הציבורית מפני הפופוליסטים למיניהם. זה לא מה שמעניין אותו. נראה לי שהוא מנהל מסע נקמה מתוך האוצר באלה שלא בחרו בו. צריך לזכור שליברמן יצא מאוכזב מכל מערכות הבחירות האחרונות. בבחירות 2009 הוא הגיע להישג פנטסטי של 15 מנדטים. מכאן הוא קיווה רק לגדול, אבל לא הצליח להתקרב לשיא הזה. הוא נע סביב 5־7 מנדטים, עם קפיצה אחת לשמונה מנדטים בבחירות בספטמבר 2019.

ליברמן היה הראשון שבלם את נתניהו ולא אפשר לו להקים ממשלה באפריל 2019. הוא ציפה לתמורה בקלפי. בספטמבר של אותה שנה הוא הצליח לגרוף קולות בערי המרכז ובקרב המעמד הבינוני, יחד עם עלייה במספר המצביעים במגזר הדרוזי, אבל כאן זה נבלם. במסעות הבחירות שלו חרש ליברמן את הרצליה ורמת־אביב ודרש דיבידנדים, אבל שום דבר לא עזר. הוא נשאר בעיקר עם המצביעים המסורתיים שלו, העולים הוותיקים מבריה"מ לשעבר, ועם המצביעים שהתרשמו מהמלחמה שחידש על החרדים, אחרי שנטש את המאבק בערביי ישראל.

ליברמן מבין בינתיים דבר אחד: כדי להיות ראש ממשלה בפועל לא צריך מנדטים. מספיק מה שיש, ונראה שהבייס תמיד יישאר איתו. מתוך האוצר הוא מנהל מלחמה בכולם: בחרדים, באנשי מעמד הביניים, בעצמאים, בעניים ובדורשי שכר המינימום. בעצם, בכל מי שלא תמך בו במערכות הבחירות האחרונות. צריך לראות את התגובה של ליברמן מול האנשים במצוקה שמגיעים אליו. אמפתיה היא לא הצד החזק שם.

המדריך לטרמפיסט

ועדת הבדיקה בראשות המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, עמית מררי, פרסמה דו"ח ביניים הסותר את רוב ממצאי התחקיר של כלכליסט על פרשת פגסוס. המשטרה מיהרה להפוך את עצמה לקורבן. המפכ"ל קובי שבתאי דיבר על זיכוי מוחלט ועל עוול נוראי שנגרם לכוחותיו.

וזה אולי הנזק העיקרי שגרמה הפרשה. הפרסום שהיה ועכשיו מוכחש, מלבין לפתע את כל מחדלי המשטרה האחרים: האלימות הקשה שלא נפסקת (השבוע התנפלות מחרידה בחיפה על אוהדי הפועל תל־אביב), התרגילים בחדרי החקירות, הטיפול בפשיעה, המלחמה בתאונות, היחס לאזרח. צריך להיזהר: מישהו תופס טרמפ על התחקיר הבעייתי כדי להוכיח שהכול טוב, אבל עדיין הרוב רע.