קשה לחזות כיצד יסתיים המשבר בין רוסיה לאוקראינה, אך ייתכן שמהלכי נשיא רוסיה פוטין – המאתגר את העולם כולו ומתנהל ב־2022 כמו בתחילתה של המלחמה הקרה – יביאו לשני צעדים מיידיים: האחד הוא חזרתה של הברית הצפון אטלנטית (ברית נאט"ו) לעצמה, חיזוקה והעצמתה, וזאת לאחר שהברית הוותיקה עמדה להתפורר מחוסר מעש ומתחושה שהיא כמעט מיותרת; והשני, הזדמנות לנשיא ביידן להיחלץ ממצבו העגום בזירה הפוליטית הפנים־אמריקנית.
ברית נאט"ו היא ארגון שאיבד את סיבת הקיום (Raison d'être) שלו מאז סיום המלחמה הקרה בסוף שנות ה־80. פוטין המאיים על הזירה הבינלאומית משקם את הרציונל המאחד של הברית.
בעולם של מדינות לאום, בריתות הגנה הן גופים מורכבים. ההתחייבות מראש של מדינה לצאת להגנת בעלת בריתה פוגעת בעצמאותה, ועלולה לערער את אמון אזרחיה במנהיגיהם. מחויבות כזו מורכבת עוד יותר בברית הגנה קיבוצית כמו נאט"ו, שבה מדינות רבות. מדינות מוכנות להתחייבויות כאלה כאשר מנגד עומד איום על הסדר הבינלאומי היקר להן, ואשר אותו הן רוצות לשמר.
זה היה הרציונל להקמת נאט"ו ב־1949, לאחר שהתברר לארצות המערב שבריה"מ השתלטה על מדינות מזרח אירופה ואיימה על המשטרים הדמוקרטיים ביבשת. האו"ם, שהוקם ארבע שנים קודם לכן והיה אמור להעניק ביטחון עולמי, התגלה כחסר אפקטיביות. כך נולד הצורך בברית הגנה קולקטיבית של מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה.
נאט"ו הייתה המנגנון שנעמד מול בריה"מ של סטאלין. אולם, עם נפילת בריה"מ עלתה השאלה אם זו תחילתה של התפרקות הברית. אומנם, מחשש לשיקומה של רוסיה וחזרה לשאיפותיה ההגמוניות מיהרו רבות ממדינות מזרח אירופה להצטרף לנאט"ו, אך הגידול העצום ל־30 חברות גרם גם לדלדול האחידות הפנימית. בלי איום אסטרטגי באירופה הדינמיקה הקלאסית של מאזן הכוחות עמדה להתמוסס.
מאז 1999 ומינוי ולדימיר פוטין לנשיא רוסיה, שוקמה תפיסת הביטחון הקלאסית הרואה את מדינות מזרח אירופה כאזור השפעה רוסי המיועד למנוע מתקפה מהמערב. המדינה הבכירה ביותר שאליה כוונו החיצים של רוסיה הייתה אוקראינה, הקרובה מבחינה אתנית וגם חשובה מבחינה גאו־אסטרטגית וכלכלית.
בשנת 2014 סיפח פוטין את חצי האי קרים וספג סנקציות כלכליות מצד המערב. התמיכה של רוסיה במורדים במזרח אוקראינה, הצבת 190 אלף חיילים בגבול אוקראינה והכרתה בימים האחרונים ב"רפובליקות העממיות" של המורדים כמדינות עצמאיות, עוררו לחיים את נאט"ו החוששת ממהלכים דומים במדינות נוספות במזרח אירופה.
כששר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר אמר כי לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, הוא הבין היטב שאמירה זו רלוונטית גם לבית הלבן.
למשבר שיצר נשיא רוסיה פוטין היבטים מדיניים וכלכליים בינלאומיים מרחיקי לכת, אבל בעבור נשיא ארה"ב ביידן, שעיני העולם החופשי נשואות אליו, זו הזדמנות פז לעשות שינוי תודעתי בדעת הקהל הפנימית בארה"ב ביחס לכהונתו. ובאופן ספציפי – הזדמנות לחלץ את המפלגה הדמוקרטית ממה שנראה כרגע כצלילה עמוקה שאמורה לקבל ביטוי בחודש נובמבר השנה בבחירות אמצע הקדנציה.
המועמדים של המפלגה הדמוקרטית נושאים אליו עיניים, והוא מבין שבמצב הנוכחי צפויים הרפובליקנים לזכות מחדש ברוב בקונגרס. במקרה כזה יאבד ביידן את הרוב, יהפוך לברווז צולע, וכבר לא יוכל להעביר חוקים משמעותיים ומינויים חשובים.
לקראת הבחירות הללו, על ביידן הדמוקרטי לחתור למרכז, למשוך אליו מצביעים עצמאיים ולנגוס מהציבור ה"רך" של מצביעי הרפובליקנים. עמידה איתנה סביב הדגל כשמאחוריו האומה כולה, מול נשיא רוסי המצטייר כמאיים על ערכי המערב, עשויה להביא את הקהל הזה לתמיכה בדמוקרטים ולהציל את כהונתו של ביידן.
עמידה איתנה של ביידן תזכיר את עמידתו של רונלד רייגן מול בריה"מ, תעניק לו לגיטימציה וגם מקפצה לשינוי דעת הקהל כלפיו. הנשיא, שמכיר את הרוסים היטב משנותיו הארוכות במסדרונות הממשל, יודע שהיריבות עם הדוב הרוסי טומנת בחובה סיכונים לא מעטים, אבל המשבר הפוליטי שבו הוא נמצא מחייב אותו להיכנס לזירה.
מוטלת עליו החובה לפעול בלי לפגוע בכלכלת ארצו ולנסות לפגוע בכלכלה הרוסית, כפי שעשה רייגן. לנהל את המשבר בתקיפות אך בתבונה. משברים בינלאומיים עשויים לעזור לנשיאים אם הם יודעים לנצל אותם.
בתוך המאבקים חובקי העולם, הזווית הישראלית מורכבת. ישראל נדרשת לשמור על היחסים עם הממשל האמריקני, ובו זמנית מביטה אל גבול סוריה, שם יש לרוסים השפעה מוחלטת וכך גם לאיראן ולתוכנית הגרעין שלה. האחרונה מהדקת את הקשרים עם מוסקבה, ורק החודש נפגש ולדימיר פוטין עם נשיא איראן ראיסי.
הדילמה הישראלית מזכירה את מצבה בזמן מלחמת קוריאה, כאשר ישראל אימצה מדיניות "אי־הזדהות" והתמודדה עם לחץ אמריקני לתמיכה במערב מול בריה"מ באו"ם. בן־גוריון בחר במערב ובזה הסתיימה מדיניות אי־ההזדהות, שפגעה לדורות גם ביחסים עם בייג'ינג.
על בנט ולפיד להוריד פרופיל ולנסות לשמור את ישראל מחוץ למערכה הנוכחית. גם לארה"ב אין אינטרס לתת לפוטין הזדמנות להפוך את המזרח התיכון לשדה מערכה נוסף נגד המערב.
שמואל סנדלר, נשיא מכללת אמונה אפרתה, הוא פרופסור אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר־אילן
