עוד לפני התפטרותו של אלי אבידר מתפקידו כשר ללא תיק, חייה של ממשלת השינוי קיבלו תפנית לרעה. שתי סוגיות כלכליות מאיימות על שלמות הקואליציה, משני הקצוות של החברה הישראלית. האחת נוגעת לשכבת האליטה, בכירי צה"ל לשעבר המקבלים פנסיה תקציבית נאה, ששר הביטחון בני גנץ מבקש להכשיר את הגדלתה. הסוגיה השנייה נוגעת דווקא לאלה שנמצאים בתחתית הכלכלית של החברה – מקבלי שכר המינימום, שסביב העלאתו ניטש כעת ויכוח בממשלה, בין שר האוצר אביגדור ליברמן לשרי מרצ והעבודה.
שני השרים הבכירים, ליברמן וגנץ, מתכוונים כל אחד להיאבק על הסוגיות הללו עד הקצה. שר הביטחון הודיע כי מפלגתו לא תשתתף בחקיקה הממשלתית עד שתוסדר שורה של חקיקות שהוא מבקש להעביר, ובראשן "הגדלות הרמטכ"ל", אותה תוספת לא חוקית לפנסיות הצה"ליות. החקיקה הזו תקועה בכנסת בגלל התנגדותם של כמה חברי קואליציה, בראשם ח"כים ממרצ ומהעבודה וסגן השר במשרד ראש הממשלה אביר קארה. כדי לקדם אותה הסכים גנץ לבלוע גם הפסדים בחקיקה הפרטית של האופוזיציה בכנסת. "הממשלה והקואליציה כולה, ואני ממליץ זאת גם לחבריי מהאופוזיציה", אמר השבוע גנץ בוועידת מקור ראשון לכלכלה, חברה וחדשנות, "צריכות לשים את הביטחון מעל לשיקולים פוליטיים. אסור להפוך את צה"ל לשק חבטות פוליטי".
כמוהו גם ליברמן, שמתקוטט כעת עם חבריו לממשלה על גובה שכר המינימום, עד כדי סיכון עתידה של החקיקה כולה. שר האוצר מוכן למשוך לחלוטין את עסקת החבילה שהביא לממשלה, אם לא תעבור כמות שהיא. "אם יש דרך בטוחה לרסק את הכלכלה זה פופוליזם", אמר בוועידת מקור ראשון. "יש אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים. לדבר כזה יהיו השלכות מיידיות של אינפלציה ואבטלה".
חברי הכנסת מציגים כביכול נדיבות בדרישתם להעלות את שכר המינימום, אך לא הם יצטרכו לשלם את התוספת אלא בעלי העסקים
מראש היה מדובר בשתי סוגיות נפיצות, שהאינטרסים סביבן חזקים במיוחד ובקרב הקואליציה שוררת מחלוקת עמוקה לגביהן. אבל השבוע התברר כי דחייתן לסוף מושב החורף של הכנסת לא יצרה פתרונות אלא רק עוד מתחים. גנץ כשלעצמו סבור שהפנסיות הצה"ליות הן סוגיה של ביטחון לאומי, לא פחות. את ההתנגדות להגדלות הרמטכ"ל הוא מכנה "השתלחות", והוא מציב עצמו בחזית, מגן בגופו על סוגיה מאוד לא פופולרית בציבור ובממשלה.
ליברמן בכלל לא מבין מה רוצים ממנו. רק לפני ארבעה חודשים הוא חתם על עסקת חבילה, שבה הסכימו המעסיקים להעלאת שכר המינימום אחרי ארבע שנים של קיפאון בשכר, אבל כעת פתאום הוא הופך לאיש הרע שמבקש לקצץ בו. בישיבת הממשלה השבוע התנגדו שרי מרצ והעבודה לתוכנית להעלאת שכר המינימום שהביא ליברמן, וחברי הכנסת שלהן מאיימים לשנות אותה בוועדת העבודה והרווחה. השרה תמר זנדברג אמרה כי "העלאת שכר המינימום שנמצאת כרגע בעסקת החבילה, היא שחיקה בפועל של השכר ולא עלייה. צריך לשפר את ההצעה, כי בשכר המינימום כל שקל זה שקל שיוצא לצריכה, ולכן תורם להמשך הצמיחה". ואילו יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי אמרה כי "הממשלה הזאת לא יכולה להרשות לעצמה פגיעה בשכר המינימום, כפי שמובא בעסקת החבילה הנוכחית. לכן נמשיך לפעול כדי ששכר המינימום לא ייפגע, ואני בטוחה שגם תימצא הדרך להעלות אותו".
את עסקת החבילה ההיא תיאר ליברמן כ"היסטורית" וכ"בשורה אדירה למשק ולכלכלה הישראלית", אבל איכשהו, חודשים ספורים אחרי שהוכרזה היא הפכה למיושנת. מראש התוספת לשכר המינימום הייתה מינורית למדי: מאה שקלים לחודש בשנה הנוכחית, ותוספת כוללת של 700 שקלים במהלך ארבע שנים. ועדיין – תוספת. כיצד קורה שההעלאה סופגת ביקורת כה גדולה, אחרי שהכרזתה עברה בשקט? גם גנץ מצידו תוהה מדוע ההחלטה על הגדלות הרמטכ"ל שעברה בממשלה, תוך גיבוי מלא של ראש הממשלה ושר הביטחון, מתעכבת ולא מצליחה להגיע להשלמתה בכנסת.
התשובה לשתי התהיות הללו היא יוקר המחיה. בחודשים שחלפו בינתיים האינפלציה הרימה ראש, עליות המחירים מצטברות ויוקר המחיה הופך לסוגיה מרכזית בדעת הציבור. אינפלציה משמעה ירידה בערך הכסף שלנו, כלומר – אותו סכום קונה עכשיו פחות מוצרים. מול כל אלה, ההעלאה הצנועה של שכר המינימום נראית כלעג לרש. כאשר כל הוצאות החיים – דיור, תחבורה, מזון, מוצרי צריכה – התייקרו פי כמה, חצי שקל נוסף לשעה איננו אפילו קרוב לכיסוי הקשיים המתעוררים. במקביל, כאשר מתעוררות מחאות יוקר מחיה, דאגה של שר הביטחון לפנסיות התקציביות של בכירי האליטה המבוססת ביותר בישראל – אנשים שמקבלים פנסיה תקציבית בגובה של כ־18 אלף שקל החל מגיל 45, ואז פורצים בקריירה שנייה – היא לעג לרש לא פחות.
כאשר הממשלה, נציגי המעסיקים וההסתדרות חתמו על עסקת החבילה, המשק עדיין היה שרוי בחוסר ודאות בנוגע למשבר הקורונה. אבל כעת הממשלה מתהדרת בנתונים כלכליים טובים: צמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה. אבל האזרחים שרואים יום יום עליות מחירים נוספות, שואלים: אם הכלכלה במצב כל כך טוב, איך יכול להיות שקשה יותר לסגור את החודש? ואם קשה לנו כל כך לחיות, מדוע הפנסיונרים העשירים הם אלה שמקבלים את התוספת?
בועה ירוקה
את ההתנגדות להגדלות הרמטכ"ל מצייר גנץ כפגיעה בביטחון המדינה, ומכנה את המתנגדים "גורמים פוליטיים ופופוליסטיים, חלקם פוסט־ציוניים ממש". אבל למען האמת, יותר מכל דבר אחר מדובר בסוגיה של תנאי עבודה.
במשרד הביטחון ובצמרת הצבא טוענים שאישור הגדלות הרמטכ"ל הוא כלי הכרחי כדי להשאיר את אנשי הקבע בצה"ל. אבל טיוטת החוק שמבקש גנץ להעביר איננה עוסקת בצעירים הנמצאים כיום בקבע, אלא באלה שכבר פרשו מצה"ל או יפרשו ממנו בשנים הקרובות. אותם כבר אין מה "לשמר". הפנסיה שלהם נקבעת על פי מספר שנות השירות ונותנת להם 2% עבור כל שנת שירות. אבל במהלך השנים מצאו בצה"ל דרכים "לנפח" את הקצבה באמצעות תוספת אחוזים לשירות החובה על תפקידים מסוימים ואפילו על שנות לימודים. בממוצע, ההגדלות האלה הגיעו ל־9% לפורש, שהם כ־2,500 שקלים בחודש לכל אחד.
אף שהנוהג הזה קיים מאז שנות השישים, הוא נחשף רק בדו"ח מבקר המדינה ב־2016, שקבע כי אין לו בסיס חוקי. בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ נגד ההגדלות, נכתבה גם חוות דעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי, ובה מסקנות דומות. מאז בצה"ל לחוצים ומבקשים להכשיר את ההגדלות הללו, כדי שלא יידרשו להפסיק אותן בצו בית משפט. ההחלטה אומנם עברה בממשלה אך היא צריכה לעבור גם חקיקה ראשית, וזו, כאמור, מתעכבת.
אלא שבין הכשרת ההגדלות הללו ובין גיוס צעירים מוכשרים לצבא הקבע – אין דבר וחצי דבר. אפשר לדון אם נכון ואפשרי לדרוש בחזרה את התשלומים שהועברו שלא כחוק לפורשים מצה"ל, שמצידם הסתמכו עליהם בתום לב, אבל ודאי שצריך להפסיק מיידית את התשלומים הלא־חוקיים למי שפורש מכאן והלאה. במקום לפנסיות מוגדלות, אפשר להפנות את הסכומים הללו לקצינים צעירים שמקבלים שכר נמוך בראשית דרכם. בסוף מדובר בעוגה סגורה, וכאשר נתח גדול מהתקציב עובר לפנסיונרים, אי אפשר לתת ממנו לקצינים צעירים או לאנשי קבע במקצועות הטכנולוגיים, שלפניהם עומדות חלופות רבות בשוק הפרטי. אבל במקום לעשות זאת, צה"ל מבקש להלבין את התוספות הבלתי חוקיות בדיעבד.
חשוב להבין באילו סכומים מדובר: העלות של הגדלות הרמטכ"ל עומדת על כמיליארד שקלים בשנה. הפנסיה הממוצעת לקצין צה"ל מגיעה לכ־19 אלף שקלים בחודש (15 אלף שקלים לנגד). מחצית מגמלאי מערכת הביטחון מקבלים קצבה חודשית, שנעה בין עשרת אלפים ל־20 אלף שקלים, ו־35 אחוזים מהם מקבלים קצבה הגבוהה מ־20 אלף שקלים. סך ההתחייבויות הפנסיוניות של מערכת הביטחון עומד על 366 מיליארד שקל – שהם 40% מסך החבות האקטוארית של מדינת ישראל (908 מיליארד שקל).
גנץ לא רשע ולא טיפש, אבל בסביבה שבה הוא גדל וחי מרבית חייו הבוגרים, כמו גם במערכת המקיפה אותו עכשיו, משוכנעים שמדובר בזכות יסוד מוקנית של פורשי צה"ל, שהייתה קיימת מאז ומעולם, ומה פתאום מישהו בא עכשיו ומתיימר להסביר לצה"ל איך לתגמל את המפקדים שנתנו את שנותיהם הטובות ביותר למדינה. גנץ שומע מאלופי המטכ"ל דברים בסגנון זה מדי יום. הוא גם שומע כיצד שינוי של המנהגים הקיימים מהווה פגיעה אנושה במערכת הביטחון, איך כבר כיום הם מתקשים להחזיק בתפקידיהם את אנשי הקבע שעוזבים בהמוניהם, וכיצד אין להם יכולת להתחרות במשכורות הגבוהות של השוק הפרטי. בפועל, כאמור, מדובר בחוק שמסדיר את הפנסיה של מי שכבר פרשו או צפויים לפרוש בקרוב.
במקום להקדיש את משאביהם לסוגיה הזו, כדאי שבצה"ל יחשבו על שכר דיפרנציאלי ותחרותי לצעירים בהווה, שמשפיע הרבה יותר על החלטות תעסוקה בגיל צעיר מאשר סכום הפנסיה אי אז בעתיד הרחוק. אבל נראה שכולנו שבויים בתפיסות העולם הרווחות במעגלים שאנו חיים בהם, וזה כולל גם את שר הביטחון.
שפן ניסויים עולמי
גם לשר האוצר לא קל. דבריו בוועידת מקור ראשון נקטעו בצעקות של פעילות חברתיות שקראו להעלות את שכר המינימום ל־40 שקלים לשעה, אבל ההפרעות בישיבת הממשלה הטרידו אותו הרבה יותר. ליברמן התלוצץ כשאמר בוועידה "אני לא מבין את הקמצנות הזאת, הציעו להעלות את שכר המינימום ל־6,500, אני לא מבין למה לא 8,500", אבל האמת היא שהדרישות המסתובבות וצוברות תמיכה במסדרונות הכנסת לא רחוקות מכך.
על פי החלטת הממשלה, שכר המינימום, העומד כיום על 5,300 שקלים לחודש, יעלה באופן מדורג במשך השנים הקרובות. עד דצמבר 2025 הוא אמור להגיע לסכום של 6,000 שקלים לחודש. אבל במרצ ובעבודה טוענים שגם זה לא מספיק, ודורשים להעלות את שכר המינימום אף יותר. מיכאלי ביקשה להעלות אותו ל־6,500 שקלים, ושורה של חברי כנסת חתמו על דרישה להעלות את שכר המינימום ל־40 שקלים לשעה (7,280 שקלים לחודש), רבים מהם חברים באותה קואליציה עם ליברמן.
אפשר לטעון כי בעת הזאת המשק יכול לתמוך בהעלאה מסוימת של שכר המינימום, אבל ברור לכולם כי להעלאה כזו יש גבול, ויש לה גם מחירים. הרי גם אנשי "40 לשעה" לא חושבים למשל שנכון להעלות את שכר המינימום ל־80 לשעה. הסכום הנוסף לא נולד מהאוויר, יש מאין, והוא גם לא מגיע מתקציב המדינה. חברי הכנסת שלנו מציגים כביכול נדיבות גדולה בדרישתם להעלות את שכר המינימום עוד ועוד, אך ברור שלא הם יצטרכו לשלם את התוספת הזאת אלא בעלי העסקים. הם אפילו לא נדרשים להצביע על מקור תקציבי לתוספת העצומה שהם מציעים לשכרם של מיליוני עובדים, וגם לא לשנות סדרי עדיפויות. כפוליטיקאים הם עושים מה שפוליטיקאים יודעים לעשות מצוין: להיות נדיבים על חשבון אחרים. חותמים על צו, ושמישהו אחר ישלם את המחיר.
הבעיה היא שכשאתה מגלגל את העלויות על מישהו אחר, אתה אף פעם לא יודע כיצד הוא יבחר להתמודד איתן. בהכללה, בעלי עסקים יכולים להתמודד עם הנושא באחת משלוש דרכים: לצמצם את מספר העובדים או את מספר השעות שהם מעסיקים אותם; לגלגל את העלויות לצרכן ולהעלות את מחירי המוצרים והשירותים; או לצמצם את הרווחים שלהם. תומכי העלאת שכר המינימום בונים על כך שהיא תכריח עסקים "חזיריים" לצמצם רווחים ולהעביר אותם לעובדים, אבל סביר יותר שהם יבחרו דווקא לצמצם את מספר העובדים ולגלגל את העלויות לצרכן. הפגיעה עצמה גם היא לא זהה: חברות הייטק מצליחות, שממילא משלמות שכר הגבוה בהרבה משכר המינימום, לא יוטרדו מכך. אבל עבור עסקים קטנים ומשפחתיים, שנמצאים על סף הרווחיות, זה עלול להיות ההבדל שיגרום לסגירת העסק.
ההעלאה, ש־45 חברי כנסת חתמו עליה היא בהיקף חסר תקדים של כ־35%. מעולם מדינת ישראל, ולמעשה אף לא מדינה מפותחת אחרת, לא העלתה את שכר המינימום בשיעור גדול כזה בטווח זמן כה קצר. האם אנחנו מעוניינים להיות שפן הניסיונות של העולם, ולבחון מה הדבר יעשה לכלכלה המקומית? ליברמן גם צודק באמירתו ששכר המינימום הנוכחי אינו רחוק מזה שנהוג במדינות המפותחות. כשמשווים אותו לשכר החציוני וגם לשכר הממוצע, אנחנו נמצאים בשיעור דומה לממוצע מדינות ה־OECD, כך שגם אם נדרשת התאמה – היא קטנה.
במצב המשק הנוכחי, כאשר האבטלה נמוכה ושיעור המשרות הפנויות גבוה, אפשר לשער שהעלאת שכר המינימום לא תביא לגידול משמעותי באבטלה. אבל כשאנחנו נמצאים במצב של צמיחה גבוהה ואינפלציה – העלאה של שכר המינימום תביא דווקא לעליות מחירים נוספות, הדבר האחרון שהמשק זקוק לו עכשיו. עסקים שיידרשו לשלם יותר לעובדיהם, פשוט יעלו את המחיר שהם דורשים על מוצריהם, בדיוק כמו שעליית חומרי הגלם הביאה מסעדות ויצרניות להעלות מחירים. בניגוד לטענותיהם של אנשי "40 לשעה", הסבורים כי נוכח עליית המחירים צריך להעלות את שכר המינימום – המשוואה הנכונה היא שהעלאת שכר המינימום בשיעור גבוה מדי עלולה להחריף את עליות המחירים, ולפגוע יותר דווקא בשכבות החלשות.
