“נחל חווארים?“, חזרה אחריי יסכה בטלפון, חצי בשיחה איתי וחצי עם הילדים שלה, לא לגמרי מרוכזת, “שטויות, מסלול ממש פשוט, את תראי, מושלם לילדים ומבוגרים. ובחזור, מקסימום תתפסו טרמפים“.
“יסכה, תהיי בפוקוס רגע. מה טרמפים? אני עם אימא ואבא שלי, הם מעל גיל שישים, לא תופסים אצלנו טרמפים בגיל הזה“.
זה היה בשבוע שעבר, כשגררתי את כל המשפחה שלי לסופ“ש משפחתי ביישוב קטן בדרום הרחוק. שבויים בפנטזיה המהממת שמכרתי להם על שבת מגבשת במדבר החורפי תחת שמיים זרועי כוכבים עם מיטות חמות ומפנקות, הם כמעט לא שאלו שאלות.
מרוב התלהבות שכולם זורמים על נסיעה למקום רחוק כל כך רק כדי להיות יחד כמה ימים, החלטתי למשוך אותם לקצה: לצאת למסלול לילי לאור ירח מלא, שמיועד ל“נוער ומבוגרים“. המסלול: נחל חווארים. שעת הגעה: עשר בלילה בערך, “כשהירח בשיא זריחתו“, אמרתי בקול חולמני, רומנטי, מלא ביטחון ומבין בטיולים.
בהגיענו למתחם הנופש דאגתי לוודא שעד שעת היציאה למסלול כולם שבעים ומדושני עונג, אחרי פויקה עשיר ונקניקיות על האש. ידוע שאם מגיעים רעבים למסלול לילי עלולות להיגרם תקלות לא צפויות ולכן עדיף להימנע ככל האפשר מפדיחות.
תוך כדי פריקת התיקים, סידור מקום הלינה ובמקביל תפעול המדורה – קלטתי בזווית עיני את אבא שלי, ללא אומר, מעווה פנים לנוכח המרחב שבו אנחנו עתידים להתרכז כולם לסעודת שבת, ומתאפק שלא לעלות לאוטו ולברוח בחזרה הביתה.
אמא, מצידה, מלמלה “נו טוב, זה מקום שמתאים לצעירים“. אי שם במעמקי בטני התחיל להזדחל לו חשש שמא הגזמתי והמשפחה הזורמת שלי אולי, איך לומר, פחות בקטע של שטח.
לא אמרתי נואש וצללתי שוב לארגון מסלול הלילה. פתחתי מפות, קראתי עוד קצת על נחל חווארים, וידאתי שוב ושוב שהוא מותאם לנוער, שבליל ירח מלא אפשר לעשות אותו בלי בעיות, ושהחוויה תהיה בלתי נשכחת.
הרמתי גם טלפון ליסכה שיודעת הכול על מסלולים, כדי שתוסיף לי עוד קצת ביטחון ותסביר איפה להחנות את המכוניות כדי שנוכל להגיע ולחזור ללא בעיות. אך כפי שקראתם בתחילת הטור, היא לא קלטה את הסיטואציה. כשהיא העלתה את האפשרות לחזור בטרמפים, משפט שלגמרי במקרה גם אמא שלי נחרדה לשמוע, הבנתי שאולי תהיה לנו בעיה.
ביררתי, קראתי, אפילו קיבלתי מפה עם הסבר מאוד מפורט על המסלול, מקום חניית המכוניות, נקודת היציאה וקו הסיום. רק שלא העזתי להודות שאין לי מושג אפילו איך מסתכלים עליה
נמר מדברי מחפש הכוונה
עליי לתת כאן גילוי נאות. למשפחת קובי, שזו המשפחה הגרעינית שלי, יש לקות חמורה שאנחנו מכחישים ומדחיקים (חוץ מאימא שלי שלגמרי מודעת אליה, ולא חוסכת בחרדות בכל דרך אפשרית): אין לנו חוש כיוון.
לא, לא כמוכם, קוראיי היקרים. לנו אין שום חוש כיוון. זו נכות שלדעתי תוכר ביום מן הימים בביטוח הלאומי.
פעם חיפשנו את המכונית שלי בתל־אביב, אחותי ואני, במשך כמעט שלוש שעות – כולל הזעקת המשטרה, כולל בדיקה בכל אתרי גרירת הרכב, כולל טלפון להורים שלי ושל רזיאל שיגיעו לעזור בחיפושים – רק כדי למצוא אותה בדיוק איפה שהחניתי אותה.
לכל אחד במשפחה יש סיפור על הליכה לאיבוד במקום שהיינו בו יותר מפעמיים, ובכל זאת בכל פעם טעינו בדרך. אפילו וייז לפעמים כבר מתייאש מאיתנו, ומפסיק לחשב מסלול מחדש.
למזלנו, בני הזוג של כולנו הם נווטים מקצועיים שמאזנים באמנות מפתיעה וכמעט ניסית את סיפורי ההליכה לאיבוד המופלאים שלנו. אלא שאני איבדתי את החצי השני שלי לפני ארבע שנים, ויחד איתו אבד גם הג‘י־פי־אס. וכך, פעם אחר פעם, אני ממשיכה להתנסות בחוויית “מעניין מה יקרה אם אפנה בפנייה הזו“, ומוצאת את עצמי אבודה ברחובות ירושלים או כל עיר אחרת, בדרכים ללא מוצא, שוב ושוב.
אבל נחזור לארגון המסלול שלנו. נחל חווארים הידידותי והנעים, במרחק קצר מאוד מאזור הלינה שלנו. אלא שמלבדי, אף אחד מבני המשפחה לא ידע איך להגיע לשם, ובטח שלא ידע איפה צריך להחנות את המכוניות כדי לסיים את המסלול ללא בעיות.
לא זו אף זו: חברתי יסכה המתוקה, שבאמת ניסתה לעזור, שלחה לי צילום של מפה עם הסבר מאוד מפורט על המסלול, מקום חניית המכוניות, נקודת היציאה וקו הסיום. לא העזתי להודות שאין לי מושג אפילו איך מסתכלים עליה, אבל אני יעל שבח, אני. אני נוער גבעות. אני קשוחה. אני עיני חתול. אני נמר מדברי. לא אוותר על התוכנית המקורית. אני אצעיד את כולנו לתהומות הנחל בליל ירח מלא ויהי מה!
אז זהו…
בקשר לירח המלא…
השמש החלה לשקוע, לאט לאט התכהו השמיים, וירח אין.
גם לא כוכבים.
השמיים התמלאו עננים.
“אין מה לדאוג“, אמרתי לאחותי בביטחון מלא. “זה מסלול אבנים לבנות, רואים הכול גם בלי ירח“. וככה, אני גאה לספר לכם שרגע אחרי שסיימנו את הפויקה ארזנו מיטלטלינו, נעלנו נעלינו, ובספונטניות מפתיעה ומעוררת השראה כולנו, על טפנו וזקנינו, נסענו למסלול לילי מושלם שהתנהל ללא שום תקלות והסתיים כשכולם עייפים ומרוצים.
סתם… נראה לכם? השתפנתי בגדול. כמו חתולה פצועה קיפלתי את הזנב ואת כולם למיטות, ובאלגנטיות צרפתית קלאסית, עד שחזרנו הביתה לא העליתי על דל שפתיי את הפנטזיה ההזויה שבחוסר מודעות מופגן העזתי לתכנן. היה מעולה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
